פסק הדין של בית המשפט העליון בע״א 4000/24, שניתן ב־8 באוקטובר 2026 (כ״ז בתשרי תשפ״ז), משתרע על פסקה אחת. השופטים יעל וילנר, עופר גרוסקופף ורות רונן קיבלו ערעור על פסק דין של בית המשפט המחוזי בירושלים, וחייבו את המשיב לשלם למערערת 5 מיליון ש״ח. הנימוק כולו מצוי במשפט אחד: פסק הדין בערכאה הקודמת ניתן בהיעדר הגנה, ויש לתת את הדעת להוראות חוק לפיצוי קורבנות טרור (פיצויים לדוגמה), התשפ״ד־2024.

מאחורי הקיצור עומד שיעור חשוב על תחולתו של חוק חדש יחסית, ועל אופיו של פיצוי שאינו דומה לפיצוי נזיקי מוכר.

מה נאמר בפסק הדין

זו לשונו של החלק האופרטיבי: ״בהינתן שפסק דינו של בית המשפט המחוזי ניתן בהיעדר הגנה, ובשים לב להוראות חוק לפיצוי קורבנות טרור (פיצויים לדוגמה), תשפ״ד-2024, אנו מקבלים את הערעור ומחייבים את המשיב לפצות את המערערת בסכום של 5 מיליון ש״ח״. עוד נקבע שבית המשפט לא ראה להתערב בשיעור ההוצאות שנפסקו במחוזי, ושאין צו להוצאות בערעור.

הערעור הוגש על פסק דין שנתנה הרשמת פ׳ נויברט ב־8 במרץ 2024 בת״א 52428-10-23. מספר התיק מלמד שהתביעה נפתחה באוקטובר 2023. את המערערת ייצג עורך דין; לגבי המשיב נרשם בכותרת ״בעצמו״, כלומר בלי ייצוג. הדיון בעליון התקיים ב־8 באוקטובר 2026, ופסק הדין ניתן באותו יום.

פסק דין שקדם לחוק

התאריכים הם לב העניין. פסק הדין המחוזי ניתן ב־8 במרץ 2024. החוק התקבל בכנסת שלושה ימים אחר כך, ב־11 במרץ 2024, ונכנס לתוקף ב־1 ביוני 2024. במועד שבו הוכרעה התביעה, החוק עוד לא היה קיים.

הגשר הוא סעיף 4, סעיף התחולה. לפיו החוק חל על תביעה נגד מבצע מעשה טרור, נגד ״מתגמל טרור״ או נגד מי שחבותו נקבעה לפי סעיפים 12 עד 14 לפקודת הנזיקין, ״שטרם התיישנה או שהייתה תלויה ועומדת ערב תחילתו של חוק זה״. לשון הסעיף מרחיבה את התחולה מעבר לתביעות עתידיות. העליון לא פירט כיצד יישם את הסעיף, אך מן התוצאה משתמע שראה בהליך, שהיה בשלב הערעור, הליך שהחוק חל עליו. זה המסר המעשי הבולט: פסק דין שניתן לפני החוק אינו בהכרח סוף הדרך, כל עוד ההליך לא הסתיים.

פיצוי שאינו תלוי בנזק

הסכום שנפסק, 5 מיליון ש״ח, תואם את הסכום שבסעיף 2(ב) לחוק. הסעיף קובע שמי שנפגע ממעשה טרור ונגרמה לו נכות צמיתה, ״בין שנקבעה לפי חוק התגמולים ובין שנקבעה בתביעת נזיקין״, זכאי לפיצוי לדוגמה בסכום זה, ״נוסף על כל פיצוי אחר שנפסק״. סעיף 2(א) קובע 10 מיליון ש״ח ליורשיו של מי שמעשה טרור גרם למותו. פסק הדין עצמו אינו מפרט את נסיבות האירוע או את מצבה של המערערת, ולכן אין לייחס לו קביעות בעניינים אלה.

כדי להבין עד כמה ההסדר חריג, כדאי להשוות אותו לפיצוי נזיקי רגיל. בתביעת נזיקין רגילה הפיצוי נועד להשיב את הנפגע, ככל האפשר, למצב שבו היה אלמלא הפגיעה. כל ראש נזק טעון הוכחה: הפסד השתכרות, הוצאות רפואיות, עזרת הזולת, כאב וסבל. הדבר מצריך חוות דעת רפואיות, חקירת מומחים ולעתים שנים של התדיינות. פיצויים עונשיים, שמטרתם להעניש ולהרתיע, נפסקים במשורה ולפי שיקול דעת.

החוק החדש מוותר על כל אלה. ״פיצויים לדוגמה״ מוגדרים בסעיף 1 כ״פיצויים שאינם תלויים בנזק״. הסכום קבוע בחוק, ואינו נגזר משיעור הנכות, מגיל הנפגע או מהכנסתו. כשמתקיימים התנאים, בית המשפט אינו מחשב אלא מחיל. אולי זה מה שמאפשר פסק דין של פסקה אחת: כשהסכום קבוע מראש, אין הרבה מה לנמק.

על שאלה אחרת בפרשנות סעיף 2(ב), אם נתבע רשאי לסתור קביעת נכות צמיתה שניתנה בהליך קודם, ראו הכתבה על פסק הדין של העליון מיולי 2026.

לא ינוכה מתשלומי המדינה

סעיף 2(ג) קובע שהפיצוי לדוגמה ״לא ינוכה מכל סכום שמשלמים המדינה או מוסד ממוסדותיה לנפגע או לבן משפחתו, ובכלל זה לפי חוק התגמולים״, הוא חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, התש״ל־1970. סעיף 3 מוסיף הבהרה: לעניין סעיף 17(ב) לחוק התגמולים, החוק החדש לא ייחשב ״חוק אחר״ לעניין ההגדרה ״פיצויים לפי חוק אחר״ שבחוק הנכים (תגמולים ושיקום) ובחוק משפחות חיילים שנספו במערכה. ככל העולה מלשון הסעיפים, המטרה היא ששני המסלולים יעמדו זה לצד זה, בלי שהאחד יקטין את השני.

מי משלם, ומאיזה כסף

פסק דין הוא דבר אחד, וגבייתו דבר אחר. החוק עוסק בכך בכמה הוראות. סעיף 2(ד)(1) מאפשר לממש פסק דין לפי החוק ״מכל נכס של מתגמל טרור, ובכלל זה כל נכס שנתפס או הוקפא על ידי מדינת ישראל, לפי הוראות כל דין״. ״מתגמל טרור״ מוגדר כמי שמעביר כספים בשל מעשה טרור לטובת מבצעו או מי מטעמו, ובמפורש גם הרשות הפלסטינית, ארגון השחרור הפלסטיני או מי מטעמם. סעיף 2(ה) קובע חזקה שנתבע הוא מתגמל טרור אם מדיניותו בדבר מתן תמורה בקשר למעשי טרור מיושמת בחקיקה ראשית, בחקיקת משנה או בהנחיות לתשלום כספים, כל עוד לא הוכיח אחרת. סעיף 2(ד)(2), שתוקן בתשפ״ו, מוציא ממסלול המימוש נגד הרשות הפלסטינית את הכספים המועברים אליה לפי חוקי היישום, למעט כספים שהוקפאו או נוכו לפי החוק להקפאה ולניכוי של כספים ששילמה הרשות בזיקה לטרור.

בתיק הנוכחי השאלות האלה נותרות פתוחות. פסק הדין אינו מציין באיזה מן הכובעים שבחוק חויב המשיב: כמבצע, כמתגמל או כמי שחב לפי פקודת הנזיקין. הוא גם אינו עוסק בגבייה. לשון סעיף 2(ד)(1) מכוונת לנכסיו של מתגמל טרור, ומפסק הדין אי אפשר ללמוד אם מסלול זה רלוונטי כאן, או מה הסיכוי שהסכום ייגבה בפועל. אלה שאלות שיתבררו, אם בכלל, בשלב ההוצאה לפועל.

מה פסק הדין אינו מסביר

הקיצור מותיר כמה סימני שאלה, וראוי לציין אותם דווקא משום שפסקי דין קצרים נוטים להיקרא כהלכה רחבה:

מה זה אומר בפועל

התוצאה: הערעור התקבל, המשיב חויב לשלם למערערת 5 מיליון ש״ח, ההוצאות שנפסקו במחוזי נותרו על כנן, ואין צו להוצאות בערעור.

מקור: ע״א 4000/24, בית המשפט העליון, 8.10.2026 (נוסח מלא; קובץ רשמי); חוק לפיצוי קורבנות טרור (פיצויים לדוגמה), התשפ״ד־2024 (רשומות).

שם המערערת אינו מופיע בכתבה. אין בכתבה ייעוץ משפטי. העובדות, המועדים והציטוטים נבדקו מול פסק הדין ומול נוסח החוק.