מחוזי מרכז: אצבע שנקטעה בכננת של ג׳יפ — לא «גרירה», אבל כן תאונת דרכים

29 בדצמבר 2019. אדם מתכונן לטיול ג׳יפים עם בני משפחתו וחברים. כמה ימים קודם לכן הותקנה על הג׳יפ שלו כננת חשמלית חדשה, והוא רוצה לבדוק שהיא עובדת לפני היציאה לשטח. הכננת הגיעה בלי וו גרירה, ולכן עליו לחבר את הוו ללולאה שבקצה הכבל. הוא מנסה למשוך מעט כבל ביד, הכבל לא משתחרר, והוא מחבר את השלט ומפעיל את הכננת. החיבור היה הפוך: במקום לשחרר כבל, הכננת אספה אותו פנימה. אצבעו נתפסה, והגליל המרוחק של האצבע השנייה ביד שמאל נקטע.

האם זו תאונת דרכים? ב־8 באוקטובר 2026 (כ״ז בתשרי תשפ״ז) השיב בית המשפט המחוזי מרכז־לוד בהרכב של שלושה שופטים שכן (ע״א 66689-11-25, ש. שלמה חברה לביטוח בע״מ נ׳ פלוני; השופטים עירית כהן, אב״ד, גיא שני וצבייה גרדשטיין פפקין). הדרך לתשובה הזו מעניינת לא פחות מהתוצאה. שלושת השופטים קבעו שהנפגע לא היה בשלב של «גרירה», ולכן לא עשה «שימוש ברכב» לפי ההגדרה הבסיסית. ובכל זאת, התאונה נכנסת לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים דרך דלת אחרת: החזקה בדבר ניצול הכוח המכני של הרכב.

מה נפסק בשלום ברמלה

הנפגע תבע את ש. שלמה, מבטחת החובה של הג׳יפ. בית משפט השלום ברמלה (השופטת מ׳ מועלם שיפרמן, ת״א 9489-07-21, 30.10.2025) קיבל את התביעה בשני מסלולים חלופיים. לפי המסלול הראשון, חיבור הוו לכננת היה הכרחי לגרירה וחלק בלתי נפרד ממנה, ולכן הגרירה כבר החלה. לפי המסלול השני, הכננת מתחברת למנוע הרכב ונועדה למשוך את הרכב עצמו או רכב אחר לצורך חילוץ. היא מוסיפה לג׳יפ ייעוד של גרירה, והתאונה אירעה בעת ניצול הכוח המכני של הרכב.

מומחי בית המשפט באורתופדיה ובתחום הכאב נחקרו לבקשת המבטחת, ובית המשפט אימץ את חוות דעתם. נקבעה נכות רפואית משוקללת צמיתה של 25.9%: ‏20% בגין כאב, 5% נכות אורתופדית ו־2.5% בגין צלקת. בית המשפט התחשב גם במקצועו של הנפגע. הוא מנעולן, עבודה שדורשת דיוק, זריזות ומוטוריקה עדינה באצבעות. לפני התאונה השתכר 22,000 ש״ח נטו בחודש. הפיצוי שנפסק:

• הפסד השתכרות בעבר, בתקופת אי הכושר: 20,853 ש״ח.
• גריעה מכושר ההשתכרות: 731,166 ש״ח. זהו כ־65% מתחשיב אקטוארי המבוסס על הנכות הרפואית בלי הצלקת (24%) ועל הכנסתו.
• הוצאות רפואיות, כולל קנאביס רפואי: 90,000 ש״ח. נקבע שהקנאביס עוזר לו לתפקד ולעבוד, וגם שנעזר בו בעבר בשל כאבים ברגלו מתאונה קודמת.
• עזרת הזולת: 30,000 ש״ח.
• נזק לא ממוני: 49,608 ש״ח.

בסך הכול 921,627 ש״ח, בתוספת שכר טרחת עורך דין והוצאות משפט. המבטחת ערערה על עצם החבות. שני הצדדים ערערו על גובה הפיצוי.

המסלול הראשון נסגר: הכנה לגרירה אינה גרירה

«גרירה» היא אחד השימושים ברכב שמנויים בהגדרה של «שימוש ברכב מנועי» בסעיף 1 לחוק. הנפגע טען שחיבור הוו הוא חלק אינטגרלי מהגרירה, כי בלי וו אי אפשר לגרור. כל שלושת השופטים דחו את הטענה.

הנפגע נשען על הלכה ותיקה של בית המשפט העליון, רע״א 7509/98 כהן נ׳ הפניקס הישראלי (2000). שם נפגעו ילדים שפרסו את כבל הכננת כדי לחבר אותו לעמוד בחצר ולגרור את הג׳יפ. העליון קבע אז שגם תאונות בפעולות הכנה לגרירה מסווגות כ«גרירה». השופטת כהן הבחינה בין המקרים: כאן התאונה אירעה עוד לפני שלב משיכת הכבל לעבר נקודת העיגון, בשלב חיבור הוו לכננת. לדבריה, זהו שימוש לוואי שאינו חלק מהגרירה. היא הפנתה למגמה של העליון שלא להרחיב את «השימוש ברכב» מעבר למשמעותו הטבעית, ולכך שהשימושים בחוק הם רשימה סגורה (רע״א 3329/21 שלמה נ׳ פלוני).

השופט שני הודה שהלכת כהן לא נעלמה מעיניו, אך כתב שלפי אמות המידה שאומצו בשנים האחרונות, הגרירה עצמה עדיין לא התחילה. השופטת גרדשטיין פפקין ניסחה את הגבול באופן החד ביותר. לשיטתה, הגרירה מתחילה בחיבור הנגרר לגורר ונמשכת עד הפרדתם, ולכל היותר כוללת את רגע החיבור או ההפרדה, «וגם זאת בספק». היא ציינה שאין עוד מקום להכיר בשימושי לוואי, בהפניה לרע״א 9084/05 אג״ד נ׳ ינטל.

המשמעות המעשית ברורה: מי שנפגע בזמן שהוא מכין את הציוד לגרירה, לפני שהרכבים חוברו, לא ייכנס לחוק דרך המילה «גרירה».

המסלול השני נשאר פתוח: הכוח המכני של הרכב

סעיף 1 לחוק קובע שיראו כתאונת דרכים גם «מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב, ובלבד שבעת השימוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודו המקורי». זו «חזקה מרבה», כלומר הוראה שמרחיבה את תחולת החוק. המבטחת לא חלקה על כך שהכננת פעלה בכוח המכני של הרכב. טענתה הייתה אחרת: החזקה נועדה לרכב רב־תכליתי, כמו מערבל בטון, טרקטור עם כף או מלגזה, שיש לו ייעוד לא תחבורתי. ג׳יפ עם כננת, לטענתה, נשאר רכב תחבורתי בלבד, שפעם נוסע ופעם גורר.

בית המשפט דחה את הטענה. השופטת כהן חזרה לתנאי החזקה כפי שנוסחו ברע״א 7254/12 ג׳ברין: רכב בעל ייעוד נוסף ומקורי, קשר סיבתי בין התאונה לכוח המכני שהופעל לייעוד הזה, ושמירה על הייעוד המקורי בעת התאונה. מכאן לראיה שהכריעה את השאלה: תעודת עובד ציבור של משרד התחבורה מ־3.11.2019 הראתה שהכננת הותקנה כדין, כשינוי טכני שייעודו משיכת הרכב עצמו או רכב אחר לצורך חילוץ. ההתקנה החוקית הוסיפה לג׳יפ ייעוד, והפכה אותו לרכב דו־ייעודי.

לדעת השופטת כהן, העובדה שהייעוד הנוסף «תחבורתי במהותו» אינה מוציאה את המקרה מהחזקה, כל עוד מדובר בייעוד שמעבר לנסיעה. היא הסתמכה על רע״א 7454/17 הכשרה נ׳ פלוני, שקבע שהחזקה אינה כפופה למגבלת הסיכון התחבורתי. היא הסתמכה גם על הלכת עוזר (רע״א 8061/95 עוזר נ׳ אררט), שבה טעינה בעזרת מנוף של משאית נכנסה לחזקה אף שטעינה ופריקה מוחרגות מההגדרה הבסיסית.

הכננת כמנוף, והוו כאנקול

השופט שני הרחיב את הניתוח. לפי הלכת עוזר ופרשת מנופי יהודה (רע״א 6779/97), רכב שעליו הותקן דרך קבע וכדין, ולא באלתור, אביזר לשימוש נוסף שאינו נסיעה ומשתמש ברכב כמקור כוח, הוא רכב דו־ייעודי. הייעוד המובנה של הכננת אינו רק חילוץ עצמי של הג׳יפ, אלא גם חילוץ של רכבים אחרים. «אם תרצו», כתב, אפשר לדמות את הכננת ל«מנוף» שמושך «מטען» מסוג רכב תקול או תקוע.

הוא גם התמודד עם הקושי שהגרירה עוד לא החלה. לדבריו, ההגדרה הבסיסית מתמקדת בשימושים למטרות תחבורה, ואילו החזקה המרבה עוסקת בסיכון אחר: הסיכון שבניצול הכוח המכני לייעוד הנוסף. כדי להמחיש, הציע דוגמה של משאית עם מנוף שמופעל מכוח הרכב. כדי להניף מטען צריך לחבר אנקול. המפעיל מוריד את המנוף בשלט, ונחבל מתנועת המנוף עצמה. לדעתו, גם שם ההנפה עוד לא התחילה, אבל הנזק נגרם מניצול הכוח המכני לייעוד הלא תחבורתי, ויש קשר סיבתי עובדתי ומשפטי. כך גם כאן: הנזק נגרם מהפעלת הכננת לצורך חיבור הוו, ולא מגורם אחר.

השופטת גרדשטיין פפקין הצטרפה לתוצאה, אך הדגישה שהדרישה לשני ייעודים, תחבורתי ולא תחבורתי, «בעינה עומדת». מבחינתה הכננת עומדת בה משום שהיא משמשת כמנוף למשיכה ולגרירה של רכבים או משאות, מעבר לנסיעה.

«הדג שאינו דג» וחוק שנתפר טלאי על טלאי

בהערה אגב, השופט שני הזכיר כמה ניסוחים מוכרים מהפסיקה על חוק הפיצויים, ובהם «הדג שאינו דג» מע״א 1109/00 מזרחי נ׳ מנורה. הוא גם ציטט את רע״א 418/03 אסם נ׳ סמג׳ה, שתיאר את החוק כמי ש«נתפר טלאי על טלאי», עם הגדרות, חזקות וחריגים שלעיתים מסיגים זה את זה. לדבריו, בשנים האחרונות ניכרת שאיפה ברורה לאחידות בפרשנות ולהתרחקות מהבחנות «דקיקות», אבל המקרה הזה מראה ש«עדיין רחוקה הדרך» מתמונה משפטית הרמונית. ואכן, אותו אירוע נכשל במבחן אחד של החוק ועבר במבחן אחר שלו.

הפיצוי לא שונה

שני הערעורים על גובה הפיצוי נדחו. בית המשפט ציין שהערכאה הראשונה שקללה את הנכות, את השפעתה התפקודית על מנעולן עצמאי, ואת העובדה שהנפגע חזר לעבודה למרות הכאבים ושכרו בפועל לא פחת ואף עלה. מכאן הפיצוי הגלובלי בגובה כ־65% מהחישוב האקטוארי. גם רכיב הקנאביס, «אף אם הוא על הצד הגבוה», לא נמצא חורג מהמקובל. שני הערעורים נדחו בלי צו להוצאות, והערובות יוחזרו למפקידים.

מה אפשר ללמוד מזה

• שני שערים נפרדים. ההגדרה הבסיסית, עם רשימת השימושים הסגורה שלה (נסיעה, חנייה, גרירה וכן הלאה), נפרשת היום בצמצום. החזקה בדבר ניצול הכוח המכני היא מבחן נפרד, ותיק שנכשל בראשון עשוי לעבור בשני.
• התקנה כדין משנה את התמונה. תעודת משרד התחבורה על השינוי הטכני הייתה ראיה מרכזית לכך שלכננת ייעוד מקורי. אביזר מאולתר לא היה נהנה מאותו מעמד.
• גבולות הגרירה. לפי שלושת השופטים, פעולה שקודמת לחיבור בין הגורר לנגרר, כמו הרכבת וו או פריסת הכבל, היא לכל היותר פעולת הכנה או לוואי, ולא «גרירה».
• הקשר לתיקי טעינה ופריקה. העליון קבע שכניסה לרכב או ירידה ממנו לצורך טעינה בלבד אינן תאונת דרכים לפי ההגדרה הבסיסית. ראו עליון: כניסה וירידה לצורך טעינה או פריקה אינן תאונת דרכים. דווקא בתיקים כאלה, השאלה אם הופעל כוח מכני של הרכב עשויה להכריע.
• רכב כ«זירה» בלבד אינו מספיק. לצורך השוואה, ראו עליון: קריסת עגורן על רכב שעצר לטלפון אינה תאונת דרכים. שם הנזק לא נגרם מהכוח המכני של הרכב שבו ישב הנפגע.

מקור: ע״א 66689-11-25 ש. שלמה חברה לביטוח בע״מ נ׳ פלוני, בית המשפט המחוזי מרכז־לוד, 8.10.2026.

שם הנפגע אינו מופיע בפסק הדין ומובא כפלוני. אין בכתבה ייעוץ משפטי. ניתן לבקש רשות ערעור לבית המשפט העליון על פסק הדין.