עובד עולה לנגרר או למשאית, פורק סחורה, יורד ברמפה — ונופל. האם זה «תאונת דרכים» לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל״ה־1975, או שמא פעולת טעינה ופריקה מוציאה את האירוע ממסלול הפלת״ד? ב־31 ביולי 2024 (כ״ה בתמוז התשפ״ד) השיב בית המשפט העליון, בשלוש בקשות רשות ערעור מאוחדות — רע״א 4393/22, רע״א 5379/22 ורע״א 7321/22 — כי כניסה לרכב או ירידה ממנו לצורך טעינת מטען או פריקתו בלבד אינן «כניסה» או «ירידה» כמשמעותן בחוק. ההרכב — השופטת יעל וילנר (פסק הדין), השופטת רות רונן והשופט יצחק עמית — דחה את הערעור ברע״א 4393/22 וקיבל את הערעורים בשני התיקים האחרים; לא נעשה צו להוצאות.

שלושה מקרים, שאלה אחת

בכל שלושת התיקים נפגע אדם במהלך עלייה לרכב מסחרי או ירידה ממנו כשהמטרה הייתה טעינה או פריקה של מטען, והרכב עמד. המחלוקת לא הייתה על עצם הפגיעה, אלא על הסיווג: האם מתקיים «שימוש ברכב מנועי» לפי סעיף 1 לחוק הפיצויים — ואז חל משטר האחריות המוחלטת של הפלת״ד — או שמדובר באירוע נזיקי רגיל מחוץ לחוק המיוחד.

בית המשפט העליון קיבל את בקשות רשות הערעור ודן בהן כערעורים (תקנה 149(2)(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע״ט־2018): השאלה עקרונית וראויה לבירור ב«גלגול שלישי».

המסגרת: מהו «שימוש ברכב מנועי»

«תאונת דרכים», לפי הרישא לסעיף 1, היא מאורע שבו נגרם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה. ההגדרה של «שימוש ברכב מנועי» מונה, בין היתר, נסיעה, כניסה לתוכו או ירידה ממנו — ולמעט «טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד». החריג לטעינה ופריקה נחקק בתיקון מס׳ 8 לחוק (1990), במסגרת אימוץ «המבחן התעבורתי».

כאן התעוררה «התנגשות» לכאורה: מצד אחד כניסה או ירידה — שהן דרכי שימוש מוכרות; מצד שני טעינה או פריקה — שהחוק מחריג במפורש. האם די בקיומה של כניסה/ירידה כדי להשאיר את האירוע בתוך החוק?

מהלכת אסם להלכת פלוני

ברע״א 418/03 אסם נפסק כי אם מתקיימת אחת מדרכי השימוש המוכרות (למשל כניסה או ירידה), אין בהוראת ההמעטה של טעינה ופריקה כדי «לאיין» את התחולה. כלומר: אירוע שמקיים גם ריבוי וגם המעטה — נשאר בתוך החוק אם אחת הפעולות הוכרה במפורש כשימוש.

אך הדין לא עמד במקום. ברע״א 8744/18 פלוני (מדינת ישראל) הוגדרו גבולות «כניסה» ו«ירידה»: הרישא להגדרת השימוש מניחה על ציר הזמן מתחם שראשיתו בכניסה, אחריתו בירידה, והנסיעה בתווך. מכאן נובע כלל: חלופות הכניסה והירידה מתקיימות כשהכניסה היא לצורך נסיעה (או שימוש מוכר אחר), או כשהירידה היא בתום נסיעה. אם בין הכניסה לירידה לא הייתה נסיעה אלא טעינה או פריקה — לא קמה תחולה לחלופות אלה.

השופטת וילנר מדגישה: גם אם אדם נפגע תוך כדי כניסה, והנסיעה לא יצאה לפועל רק בגלל הפגיעה, השאלה היא האם אלמלא הפגיעה אמורה הייתה להתקיים נסיעה בין הכניסה לירידה.

למה לא «להכניס בדלת האחורית» את הטעינה והפריקה

תיקון מס׳ 8 ביקש לקשור את הגדרת תאונת הדרכים לסיכונים תעבורתיים. המחוקק החריג במפורש טעינה ופריקה כשהרכב עומד — גם אם בפסיקה קודמת נחשבו פעולות אלה חלק מהובלה תחבורתית. אם בכל זאת יכירו בכניסה ובירידה לצורך טעינה ופריקה כ«שימוש», ייעלם במידה רבה החריג המפורש, וייווצרו הבחנות דקיקות בין פריקה עם עלייה לרכב לבין פריקה בלי עלייה — בניגוד להלכה המבקשת כללי הכרעה ברורים ואחידים (עניין שולמן; אסם).

במילים אחרות: החוק לא נועד לפצות על סיכוני טעינה ופריקה; לכן גם הכניסה והירידה שנעשות אך ורק לשם כך אינן נחשבות לכניסה ולירידה לפי החוק. כך מתקרב המונח «תאונת דרכים» למשמעותו הפשוטה, ומתחזקת האחידות בפסיקה.

יישום: שלושת הערעורים

רע״א 4393/22 — המערער פרק סחורה מנגרר שחובר לטנדר, עלה וירד מהנגרר מספר פעמים, ובבואו לרדת מהרמפה התהפך המטען ונפל על רגלו. השלום בחיפה והמחוזי קבעו שאין תאונת דרכים. העליון דחה את הערעור: בין העלייה לירידה לא הייתה נסיעה אלא פריקה. גם אילו היה זה «סבב הפריקה האחרון» — עדיין אין ירידה לפי החוק, כי לא קדם שימוש מוכר.

רע״א 5379/22 — נהג משאית ופורק סחורה חנה, ירד, עלה לרמפת העמסה, העמיס עגלות סופרמרקט, ירד עם הרמפה — ובאחת הפעמים החליק על נוזל, נפל, והעגלות נפלו עליו. השלום והמחוזי ראו בכך «ירידה» ותאונת דרכים. העליון קיבל את ערעור המבטחת: בין העלייה לירידה בוצעה פריקה, לא שימוש מוכר — ולכן אין ירידה לפי סעיף 1.

רע״א 7321/22 — עוזר נהג משאית עלה לארגז מאחור לצורך פריקה; גלגלי הג׳ק נתקעו ברמפה והוא נפל אחורנית. השלום קבע שאין תאונת דרכים (העלייה לתא המטען הייתה לפריקה בלבד, לא לצורך תחבורתי); המחוזי הפך וקבע שיש גם פריקה וגם ירידה. העליון קיבל את הערעור: בין הכניסה לפריקה לבין הנפילה לא היה שימוש מוכר — ולכן אין כניסה לפי החוק ואין תאונת דרכים.

הערת השופט עמית

השופט עמית הצטרף לתוצאה והוסיף: לאחר תיקון מס׳ 8 ניתן להגיע לאותה מסקנה גם דרך יסוד «למטרות תחבורה» — אדם שנפגע בכניסה או בירידה שנעשו אך ורק לטעינה או פריקה, במנותק מהנסיעה, אינו נפגע «עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה».

התוצאה

הערעור ברע״א 4393/22 נדחה; הערעורים ברע״א 5379/22 וברע״א 7321/22 התקבלו. לנוכח טיב השאלה — לא נעשה צו להוצאות.

מה אפשר ללמוד מההחלטה

סיכום

רע״א 4393/22 (עם 5379/22 ו־7321/22) מחדד את גבול חוק הפיצויים בנקודת החיכוך בין «כניסה וירידה» לבין «טעינה ופריקה». מי שנפגע תוך כדי פריקת סחורה מרמפה — גם אם עלה וירד מהרכב — לא בהכרח נמצא בתוך הפלת״ד. התנאי הוא שימוש תחבורתי מוכר בין הכניסה לירידה. לניזוקים, מעסיקים ומבטחים יש בכך מסר מעשי: בשלב מוקדם כדאי לברר האם באמת מדובר ב«שימוש ברכב למטרות תחבורה», או בסיכון של טעינה ופריקה שהמחוקק הוציא במפורש מהחוק המיוחד.

באי כוח הצדדים

המבקש ברע״א 5379/22 — עו״ד יעקב פלדשטיין.
המבקשת ברע״א 5379/22 (הפניקס חברה לביטוח בע״מ) — עו״ד עוזי לוי; עו״ד אהרן דואני; עו״ד אלה רייזמן.
המבקשת ברע״א 7321/22 (מנורה מבטחים ביטוח בע״מ) — עו״ד אסנת רביד; עו״ד מאיה כהן.
המשיבה 1 ברע״א 4393/22 (הראל חברה לביטוח בע״מ) — עו״ד אבי אמסלם; עו״ד מאיה לשם.
המשיבה 2 ברע״א 4393/22 (שומרה חברה לביטוח בע״מ) — עו״ד זיו מנדלוביץ׳.
המשיב 1 ברע״א 5379/22 — עו״ד רונן צרור.
המשיבה 2 ברע״א 5379/22, המשיבה 3 ברע״א 5379/22, המשיבה 3 ברע״א 7321/22 והמשיבה 2 ברע״א 7321/22 — עו״ד לבונטין קהואג׳אן; עו״ד רן אוהב ציון.
המשיב 1 ברע״א 7321/22 — עו״ד איריס לסרי.

מקור: רע״א 4393/22 (עם 5379/22 ו־7321/22), בית המשפט העליון, 31.7.2024.

שמות הצדדים הפרטיים מצומצמים לכינוי פלוני, כמו בפסק הדין. אין בכתבה ייעוץ משפטי. כל מועד וקביעה נבדקו מול פסק הדין עצמו. באי כוח הצדדים — רק כפי שפורטו בכותרת פסק הדין; לצדדים פורמליים שלא פורט בא כוחם לא נוחש.