נהג עוצר בצד רחוב הקוממיות בבת ים כדי לענות לטלפון — אין לו דיבורית. הרכב מונע, הוא חגור בחגורת בטיחות, ומספיק לומר «מילה וחצי». ברגע הזה קורס עליו עגורן צריח מאתר בנייה סמוך. האם זו «תאונת דרכים» לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל״ה־1975 — או שהרכב היה רק «זירה» לאירוע חיצוני? ב־19 בספטמבר 2024 (ט״ז באלול תשפ״ד) השיב בית המשפט העליון, ברע״א 8995/23, כי אין להכיר באירוע כתאונת דרכים. ההרכב — השופט יצחק עמית (כתוארו אז), השופטת יעל וילנר והשופטת גילה כנפי־שטייניץ — דחה את ערעור מפעילת העגורן ומבטחתה, והותיר את התביעה במסלול דיני הנזיקין הכלליים.
הרקע: קריסת עגורן, כמה נפגעים ושאלת הסיווג
לפי פסק הדין, האירוע אירע ב־13.2.2017. המשיב 1 נהג ברכב בסמוך לרחוב הקוממיות בבת ים, קיבל שיחת טלפון ועצר בכחול־לבן כדי לענות. מיד לאחר העצירה קרס על הרכב עגורן צריח ששימש לעבודות בנייה במקום. המשיב חולץ על ידי עובר אורח וטען לנזק נפשי.
את תביעתו לבית המשפט המחוזי בתל אביב–יפו הגיש תחילה נגד מפעילת העגורן ומבטחתה — המבקשות ברע״א — בעילות לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש]. בהמשך, לאחר שנטען כי על האירוע חל חוק הפיצויים, תוקן כתב התביעה ונוספה מבטחת הרכב שבו נהג (מנורה מבטחים). המבקשות הגישו הודעות צד ג׳ גם נגד מהנדס ומבטחתו, בודק בטיחות, הוועדה המקומית לתכנון ובנייה בת ים, ומדינת ישראל.
מאותו אירוע נפגעו גם אדם נוסף ובתו הקטינה, שעל פי האמור בפסק הדין שהו ברכב בחניון כשהעגורן קרס על גגו. תביעתם הוגשה בשלום בעילות נזיקיות, וגם שם עלתה טענת פלת״ד. מפעיל העגורן עצמו שהה בתא המפעיל בעת הקריסה.
המחוזי: לא תאונת דרכים
בית המשפט המחוזי (סגן הנשיא אליהו בכר) פיצל את הדיון בת״א 30040-07-21 ונדרש תחילה לסיווג האירוע. בהחלטה מ־23.10.2023 נקבע כי האירוע אינו «תאונת דרכים» כמובנו בחוק הפיצויים. על כך הוגשה בקשת רשות הערעור של חברת מבנים ונתיבים בע״מ והכשרה חברה לביטוח בע״מ — שביקשו להעביר את החבות אל מסלול הפלת״ד ולמבטחת הרכב.
מי רצה מה — ומי היה אדיש
המבקשות טענו כי העצירה לא ניתקה את רצף הנסיעה, כי עצם ההילכדות ברכב מלמדת על סיכון תחבורתי, וכי הנזק הנפשי קשור גם לאדי דלק — סיכון הדוק לשימוש ברכב. מבטחת הרכב סמכה על החלטת המחוזי. מפעיל העגורן ביקש להצטרף וטען אף הוא שאין להכיר באירוע כתאונת דרכים. הניזוק הודיע שהוא אדיש למחלוקת בין הנתבעות, אך סבר שיש ממש בטענות המבקשות.
בית המשפט העליון קיבל את הבקשה לדיון כערעור מכוח תקנה 149(2)(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע״ט־2018: סיווג האירוע משליך על זהות הנתבעים ועל אופן ניהול ההליך, ויש להכריע בו מוקדם כדי למנוע ניהול שגוי (הפניה לרע״א 3559/13).
שתי שאלות: «שימוש» ו«עקב»
פסק הדין, מפי השופט עמית, חוזר להגדרת «תאונת דרכים» בסעיף 1 לחוק: מאורע שבו נגרם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה. ההגדרה של «שימוש ברכב מנועי» כוללת נסיעה, כניסה וירידה, חניה ועוד — אך גם סייגים והרחבות (התפוצצות/התלקחות, חניה במקום אסור, ניצול כוח מכני).
המחלוקת נסבה על שני יסודות: האם בכלל נעשה «שימוש» מסוג נסיעה בעת העצירה לטלפון, והאם מתקיים קשר סיבתי משפטי («עקב») בין אותו שימוש לנזק.
העצירה לטלפון — דומה ל«כלל», אבל לא זהה
השופט עמית משווה את המקרה לרע״א בעניין כלל, שבו נהגת עצרה במפרץ אוטובוסים לחפש בטלפון יעד נסיעה ונפגעה מרכב אחר — ושם הוכרה העצירה כחלק ממהלך הנסיעה. גם כאן יש קרבה בזמן ובמקום: העצירה הייתה «תוך שנייה», במסגרת נסיעה שנועדה להתחדש.
אבל יש הבדל בתכלית. חיפוש יעד או שימוש בניווט עשויים להיחשב חלק אינטגרלי מנסיעה מודרנית; שיחת חולין בטלפון — פחות. עם זאת, שיקולי מדיניות של בטיחות בדרכים עשויים לתמוך בכך שעצירה למענה לשיחה לא תיחשב להפסקת נסיעה, כדי לא לייצר תמריץ שלילי להמשיך לנהוג תוך כדי דיבור.
השופט מציין שהוא נוטה לראות בעצירה חלק מהנסיעה — אך אינו קובע מסמרות בשאלת השימוש, משום שממילא אין קשר סיבתי בין השימוש לנזק.
לב ההכרעה: סיכון תחבורתי מול זירה מקרית
המבחן לקשר סיבתי משפטי בפלת״ד הוא מבחן הסיכון בצירוף מבחן השכל הישר (רע״א 6168/11 שפסו; דנ״א 4015/99 מזאוי). הסיכון צריך להיות סיכון תחבורתי שהחוק נועד להתמודד עימו, והשימוש ברכב צריך לתרום תרומה ממשית — לא רק «הזדמנות» של הימצאות במקום ובזמן.
הצדדים נשענו גם על מבחן העזר מפרשת יונאן: גורם זר ששכיחותו נמוכה ואינה שונה מזירות אחרות — אינו תאונת דרכים. הפסיקה הכירה, למשל, בקריסת גשר, עץ או תמרור; ומנגד שללה קשר סיבתי במקרים כמו פגיעת סלעים מעבודות סלילה (יונאן) או התפוצצות מטען חבלה (עניין סילאוי).
כאן נקבע: קריסת עגורן מאתר בנייה אינה סיכון טבעי הצפוי למשתמשי הדרך מפעולת הנהיגה. אותו סיכון היה יכול לפגוע גם בהולך רגל בסמוך. היחס בין השימוש ברכב לנזק הוא יחס של מקריות (coincidence) יותר מאשר סיבתיות (causality). הרכב שימש כזירה לאירוע חיצוני.
אין נפקא מינה אם מדובר בעגורן צריח, עגורן זחלי או חפץ אחר שנפל מאתר בנייה — מידת הזרות לסביבה התעבורתית דומה. ההבחנה הקרובה יותר היא לפרשת יונאן מאשר לפרשת גשר שפירים.
מדיניות: מי נושא בסיכון הבנייה?
מעבר למבחנים הפורמליים, מציין פסק הדין שיקולי מדיניות: כשהסיכון נובע מאתר בנייה, ראוי להשיתו על יוצרי הסיכון — מפעילים, קבלנים ומבטחיהם — ולא על כלל הנהגים דרך מערכת הפלת״ד. כך גם גובר התמריץ להקפיד על בטיחות באתרים.
שיקול נוסף הוא אחידות דין בין נפגעי אותו אירוע. קשה להצדיק שמסלול הפיצוי של נוסע ברכב, של הולך רגל ושל מי שסיים חניה יהיה שונה בשל הבחנות דקות על שלב החניה או על מצב המנוע. גם עניינו של מפעיל העגורן עצמו עלול להישפט במסלול אחר — תחושת אי־נוחות שמחזקת את התוצאה.
«הילכדות» ואדי דלק אינם משנים
המבקשות טענו שהמשיב נלכד ברכב ושהנזק הנפשי קשור לסכנה ולאדי דלק — סיכונים «רכבתיים». גם אם מקבלים את טענת ההילכדות, נקבע כי מבחן הזירה אינו מסתפק בזווית הפגיעה או במצב הרכב; השאלה היא אם השימוש תרם באופן רלוונטי ממשי לנזק. הסיכון המשמעותי כאן הוא קריסת העגורן עצמה — לא השהייה במרחב הסגור. אותה מסקנה צריכה לחול בין אם הנזק נפשי ובין אם פיזי קשה; אחרת ייווצר מצב אבסורדי שבו סוג הנזק קובע את הסיווג.
התוצאה
הערעור נדחה. האירוע אינו תאונת דרכים לפי חוק הפיצויים; התביעה ממשיכה נגד המבקשות בעילות לפי פקודת הנזיקין. המבקשות חויבו בהוצאות המשיבה (מבטחת הרכב) בסך 5,000 ₪, ובהוצאות המשיב והמשיב 9 בסך 2,500 ₪ לכל אחד.
מה אפשר ללמוד מההחלטה
- עגורן על רכב ≠ אוטומטית פלת״ד: קריסת מתקן בנייה על רכב עשויה להיחשב לאירוע נזיקי כללי, לא לתאונת דרכים.
- זירה מול סיבתיות: הימצאות ברכב בזמן ובמקום אינה מספיקה; נדרש קשר רלוונטי ממשי בין השימוש לנזק.
- סיכון תחבורתי: סיכון שאינו אופייני לנהיגה ושאינו ייחודי למשתמשי רכב — מחוץ לליבת החוק.
- עצירה לטלפון: העליון נטה שלא לראות בה הפסקת נסיעה, אך הכריע בלי לקבוע הלכה בשאלת השימוש.
- מדיניות: סיכוני אתרי בנייה מוטלים על יוצריהם; אחידות דין בין נפגעי אותו אירוע חשובה.
- סדרי דין: מחלוקת סיווג פלת״ד/נזיקין ראויה להכרעה מוקדמת בגלגול שלישי, כי היא מעצבת את זהות הנתבעים.
סיכום
רע״א 8995/23 מותח קו ברור בגבול חוק הפיצויים: לא כל אסון שפוגע בנוסע ברכב הוא תאונת דרכים. כשעגורן קורס מאתר בנייה, הרכב עלול להיות רק הזירה — והפיצוי ייבחן בדיני הנזיקין, מול מי שיצר את הסיכון. לניזוקים ולמבטחים כאחד יש בכך מסר מעשי: בשלב מוקדם של התיק כדאי לברר האם באמת מדובר ב«עקב שימוש ברכב», או באירוע חיצוני שהחוק המיוחד לא נועד לכסות.
באי כוח הצדדים
המבקשות (חברת מבנים ונתיבים בע״מ; הכשרה חברה לביטוח בע״מ) — עו״ד אמיר סילש.
המשיב 1 — עו״ד אריאל פרויליך.
המשיבה 2 (מנורה מבטחים ביטוח בע״מ) — עו״ד זיו פרינץ.
המשיבה 7 (הוועדה המקומית לתכנון ובנייה בת ים) — עו״ד אילן אמודאי.
המשיב 9 — עו״ד ישראל אסל.
מקור: רע״א 8995/23, בית המשפט העליון, 19.9.2024.
שמות הצדדים הפרטיים מצומצמים לכינוי פלוני, כמו בפסק הדין. אין בכתבה ייעוץ משפטי. כל מועד, סכום וקביעה נבדקו מול פסק הדין עצמו. באי כוח הצדדים — רק כפי שפורטו בכותרת פסק הדין; לצדדים פורמליים שלא פורט בא כוחם לא נוחש.