ברע״א 62122-06-25 וברע״א 49325-09-25 דחו השופטים עמית, וילנר וכנפי־שטייניץ ערעורים שעסקו בשאלה אם נתבע (הרשות הפלסטינית) רשאי להביא ראיות לסתור קביעת נכות מהליך שלא היה צד לו.
עיקרי הדברים
בית המשפט העליון (הנשיא יצחק עמית, השופטת יעל וילנר והשופטת גילה כנפי־שטייניץ) נתן ב־22 ביולי 2026 פסק דין ברע״א 62122-06-25 וברע״א 49325-09-25.
השאלה: האם חוק לפיצוי קורבנות טרור (פיצויים לדוגמה), התשפ״ד־2024, מאפשר לנתבע להביא ראיות לסתור קביעת נכות צמיתה שניתנה בהליך קודם — במל״ל או בתביעת נזיקין — גם אם הנתבע לא היה צד לאותו הליך.
המבקשת, הרשות הפלסטינית, ביקשה לפרש את החוק בדומה להסדר הראיות לסתור בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. המשיבים והיועצת המשפטית לממשלה טענו כי שתיקת החוק היא הסדר שלילי מכוון, וכי פתיחת הליך רפואי מחדש תסכל את תכלית המסלול המהיר.
העליון דחה את הערעורים ולא עשה צו להוצאות. בין הנימוקים שסוכמו במקור: לשון סעיף 2(ב) נוקטת לשון עבר («שנקבעה») ואינה דורשת הוכחה מחדש של הנכות; היעדר מנגנון ראיות לסתור — בניגוד לסעיף 6ב לחוק הפלת״ד — מעיד על הסדר שלילי; סכום הפיצוי לדוגמה אחיד ואינו תלוי בשיעור הנכות.
משמעות מעשית
לפי הסיכום, קביעת נכות צמיתה קודמת (מל״ל או פסק דין נזיקי) עשויה להספיק להקמת הזכות לפיצוי לדוגמה לפי החוק מ־2024 — בלי משפט רפואי חוזר מול הנתבע בחוק זה.
המקור מדגיש שמדובר בסיכום תמציתי בלבד. לעורך דין המטפל בתיק נפגעי פעולות איבה או בתביעה לפי החוק — חובה לעיין בנוסח המלא ובנסיבות כל תיק.
משמעות משפטית
ההכרעה עוסקת בפרשנות חוק הפיצויים לדוגמה ולא בקביעת אחריות לאירוע טרור קונקרטי. בית המשפט עמד על תכלית של הליך מהיר והרתעה, ועל כך שהשאלה לפי החוק היא בינארית — קיום נכות — ולא חישוב נזק תרופתי לפי שיעור.
אין להסיק מהסיכום מסקנה על תביעות נזיקין רגילות או על חוק הפלת״ד, שבהם קיים הסדר שונה של ראיות לסתור.
הסיכום הוא תמצית מקורית לצרכי עדכון. הוא אינו תחליף לקריאת המקור הראשוני, אינו ייעוץ משפטי ואינו קובע אחריות באירוע קונקרטי.