מרץ 2013, שדה חקלאי. טרקטור חקלאי נע לאט, וגלגלו עלה על רגלו השמאלית של אדם שהלך לידו. הוא נפל ארצה. בבית החולים התברר שנשבר לו הקרסול השמאלי ושהכתף השמאלית נפרקה. מאז עבר שורה ארוכה של ניתוחים: קיבוע הקרסול, ייצוב הכתף, החלפה חלקית של מפרק הכתף, ובסוף גם ניתוח חוזר בגלל זיהום. מומחה בית המשפט קבע לו בסופו של דבר נכות רפואית צמיתה משוקללת של 37.56%.

ב־12 באוקטובר 2026 (א׳ בחשוון תשפ״ז) קיבל בית משפט השלום בחיפה את תביעתו לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (ת״א 1610-08-23, פלוני נ׳ מנורה מבטחים ביטוח בע״מ, השופטת נסרין עדוי). מנורה, מבטחת הטרקטור, חויבה לשלם 300,000 ש״ח, בתוספת שכר טרחת עורך דין של 15.34% והחזר אגרה. אבל הסיפור המעניין בפסק הדין אינו הסכום. הוא הפער שמצאה השופטת בין האופן שבו התובע תיאר את חייו לפני התאונה לבין מה שעלה מהמסמכים.

שלוש תביעות על אותה תאונה

הדרך לפסק הדין נמשכה יותר מ־13 שנים, והתביעה הנוכחית היא השלישית על אותה תאונה. מנורה הודתה בחבותה כמבטחת הטרקטור, ולכן המחלוקת הייתה רק על גובה הנזק. ובכל זאת, ההליך הסתבך שוב ושוב:

המומחה ציין שבשמונה השנים שחלפו מאז בדיקתו הקודמת התפתחו אצל התובע שינויים ניווניים טבעיים, ומצבו הוחמר. הצדדים לא הגיעו להסכמה, והראיות והסיכומים נשמעו ב־8 באוקטובר 2026, ארבעה ימים לפני מתן פסק הדין.

«פער ניכר בין עדותו לבין המציאות»

השופטת עדוי פתחה את הדיון בקביעה שאין ספק שהפגיעה הייתה קשה במיוחד. מיד אחר כך הוסיפה שקיים פער ניכר בין עדות התובע לבין המציאות. בתצהירו תיאר התובע את עצמו כ«אדם בריא, פעיל ומלא שמחת חיים» עד התאונה, שתכנן «לפצוח בקריירה חדשה ולעבוד שנים נוספות בשוק האזרחי». לפי פסק הדין, הראיות לימדו אחרת.

הנתבעת הגישה את תיק התובע בענף נכות כללית של המוסד לביטוח לאומי, מסמכים מאגף השיקום של משרד הביטחון ודו״ח רציפות ביטוח. מהם עלתה תמונה של אדם שסבל מבעיות רפואיות רבות שנים לפני התאונה:

במילים אחרות, כשהתאונה קרתה התובע לא עבד כבר כתשע שנים, וכשלוש שנים לפניה הוכר כנכה עם אי כושר מלא לצמיתות.

הקב שלא נזקף לחובת התאונה

התובע טען שהוא צולע ונעזר בקב בגלל התאונה. בית המשפט קבע שהקשר הסיבתי לא הוכח. בוועדות הרפואיות של אגף השיקום, שהתקיימו אחרי התאונה, ייחס התובע עצמו את השימוש בקב ואת קשיי ההליכה לכאבי גב שמקרינים לשתי הרגליים. המומחה מטעם בית המשפט לא קבע שיש קשר בין הנכות בקרסול לשימוש בקב. בתיעוד הרפואי לא נמצאה המלצה על קב, והשימוש בו תועד רק פעמיים, בשנת 2013, סמוך לתאונה. ועוד: בשנת 2012, זמן קצר לפני התאונה, כבר תועדו תלונות על כאבים, נפיחות ובצקת בשוק השמאלית ועל קשיים בקרסול השמאלי. לפיכך, אף שהמומחה העלה את הנכות בקרסול ל־7.5%, בית המשפט קבע שאין בכך כדי להוכיח קשר סיבתי לקב.

יום העבודה הניסיוני שנעלם

אחת ההערות החדות בפסק הדין נוגעת לטענה שליוותה את שני ההליכים הקודמים: שהתאונה קרתה ביום עבודה ניסיוני ראשון. בתביעה הנוכחית הטענה הושמטה, וגם בתצהיר התובע היא לא הופיעה. «ולא בכדי», כתבה השופטת. לדבריה, נראה שהתובע לא עבד מאז 2004, לא ניסה לעבוד ולא תכנן לעבוד.

את הטענה על עתיד מקצועי אלמלא התאונה תיאר בית המשפט כטענה שהועלתה «באופן סתמי לחלוטין». לא הובאה שום ראיה לתחום העיסוק או לסוג העבודה שהתובע התכוון אליהם: לא הצעות עבודה, לא ראיונות, לא הסכמי עבודה, לא הכשרה מקצועית ולא ניסיון. בהיעדר ראיות כאלה, נקבע שהדבר פועל לרעת התובע ושאין מנוס מהקביעה שלא התכוון לעבוד כלל, בלי קשר לתאונה. גם אמונתו שיגיע לשכר גבוה, או לפחות לשכר הממוצע במשק, אינה תחליף לראיות.

בית המשפט לא התעלם מרמת השכר שהשתכר התובע בשירות הקבע, כפי שעלתה מדו״ח רציפות הביטוח. אבל משפרש ב־2004, לא עבד כתשע שנים לפני התאונה והוכר כנכה כללי ב־2010, נקבע שהשכר הצבאי כבר אינו רלוונטי. המסקנה: סיכויי השתלבותו בשוק העבודה אלמלא התאונה ספקולטיביים לחלוטין, ולכן לא נפסק לו דבר בגין הפסד שכר או הפסד פנסיה. השופטת הפנתה בהקשר זה לת״א (מחוזי חיפה) 915-04 סריס נ׳ הכשרת הישוב.

על מה בכל זאת שולמו 300 אלף ש״ח

מה שנותר הוא נזק שלא תלוי בעבודה: הכאב, הסבל והקושי בתפקוד היומיומי. כאן בית המשפט דווקא הלך לקראת התובע.

הסכום עוגל ל־300,000 ש״ח, בתוספת שכר טרחה של 15.34% והחזר האגרה ששולמה, 925 ש״ח. יתרת האגרה תוטל על המבטחת.

עזרה של בני משפחה גם היא שווה כסף

נקודה אחת ראויה לתשומת לב מיוחדת. מאז התאונה חלפו יותר מ־13 שנים, והתובע מעולם לא שכר עזרה בתשלום. בכל זאת נפסקו לו 200 אלף ש״ח בגין עזרת צד ג׳. השופטת הזכירה את ההלכה שלפיה המזיק אינו יכול להיבנות מכך שבני משפחה מסייעים לנכה בלי תמורה (ע״א 5774/95 שכטר נ׳ כץ). כשמדובר במאמץ שחורג מהעזרה המקובלת בין בני משפחה, הניזוק זכאי לפיצוי גם אם אינו משלם עליה בפועל. השופטת הפנתה גם לע״א 121/85 ליאור נ׳ פרי ולע״א 357/80 נעים נ׳ ברדה.

לצד זאת, השופטת לקחה בחשבון גם את מצבו הבריאותי שאינו קשור לתאונה: מחלת הלב, הפוסט־טראומה ובעיות הגב. ועדת אגף השיקום כבר קבעה שהנכות הנפשית פוגעת קשות בתפקודו. לדברי השופטת, «מן הסתם» ההשפעה הנוספת של התאונה על מצבו המתואר היא מוחשית. כלומר, מצבו הקודם לא איין את הפיצוי על העזרה. הוא רק הוסיף לתמונה.

מה אפשר ללמוד מזה

באי כוח הצדדים

התובע — עוה"ד שאדי ערטול.
הנתבעת (מנורה מבטחים ביטוח בע"מ) — עוה"ד מארק שירין ואח'.

מקור: ת״א 1610-08-23 פלוני נ׳ מנורה מבטחים ביטוח בע״מ, בית משפט השלום בחיפה, 12.10.2026.

שם התובע מופיע כפלוני, כמו בפסק הדין. אין בכתבה ייעוץ משפטי. פסק הדין ניתן בערכאה הראשונה וניתן לערער עליו.