בוקר של יום רביעי ברחוב רבן גמליאל בהרצליה. אדם יוצא מבית הכנסת עם סולם על הכתף. לטענתו, פח אשפה ציבורי גדול עמד על המדרכה, צמוד לעץ, וחסם את המעבר. הוא ירד לכביש כדי לעקוף אותו, ובדרך חזרה למדרכה דרך בשקע שבשולי הכביש, מעד, והסולם נסגר על כף ידו הימנית. מומחה בית המשפט קבע לו נכות צמיתה משוקללת של 12.25% בגין פגיעה בשורש כף היד וצלקת. הוא תבע את עיריית הרצליה ואת מבטחתה, מגדל.

ב־11 באוקטובר 2026 (ל׳ בתשרי תשפ״ז) דחה בית משפט השלום בבת ים את התביעה (ת״א 32386-08-23, פלוני נ׳ עיריית הרצליה ואח׳, השופט שרון קרן). ההכרעה לא נפלה בשאלה אם פח על מדרכה הוא מפגע. היא נפלה על ראיה אחת: שיחת טלפון מוקלטת עם מוקד מד״א, שבה תיאר התובע אירוע אחר לגמרי.

«עליתי על הסולם ושברתי את היד»

בזמן ההמתנה לאמבולנס התקיימו שש שיחות עם מד״א. בשנייה מהן שאל המוקדן את התובע מה קרה, והוא השיב: «עליתי על הסולם ושברתי את היד». לשאלה מאיזה גובה נפל ענה: «של 2 מטר». בשיחה אין זכר לפח, למדרכה או לבור בכביש.

גם המסמכים הרפואיים מאותם ימים סיפרו את אותו סיפור. במכתב השחרור ממיון ביום האירוע נרשם שנפל מסולם, וכך גם במכתב השחרור שניתן יומיים אחר כך ובמכתב השחרור אחרי הניתוח בידו. לפי פסק הדין, הגרסה על נפילה ליד בית הכנסת מופיעה לראשונה רק ברישומי ריפוי בעיסוק. במסמכים מאפריל ומאי 2022 כבר נרשם שמעד בבור בכביש כשנשא את הסולם, ובאחד מהם גם שירד לכביש בגלל חסימת המדרכה.

התובע הסביר שהיה מבולבל מהכאבים. לדבריו התכוון לומר שהיה אמור לטפס עם הסולם על גג כדי לתקן אותו, ושהגמגום והקשיים הנפשיים שלו הקשו עליו להתבטא. השופט קרן לא קיבל את ההסבר. הוא האזין להקלטה ומצא בה גרסה «סדורה וברורה», שניתנה בלי היסוס, אף שהתובע סבל מכאבים עזים. לדעתו, ההסבר שניתן על דוכן העדים «נבנה לצורך החקירה הנגדית».

הכלל: האמרה הראשונה, בזמן אמת

בית המשפט נשען על הכלל המוכר בדיני הראיות בשם «רס גסטה»: אמירה ספונטנית שנמסרת מיד אחרי אירוע מסעיר, בלי זמן לתכנן, זוכה למשקל גבוה. גרסה מאוחרת יכולה לגבור עליה רק אם הוכח שהאמירה הראשונה נמסרה בנסיבות שפוגעות במהימנותה, או אם לגרסה המאוחרת יש הסבר משכנע שמתיישב עם שאר הראיות האובייקטיביות. כאן לא התקיים אף אחד מהתנאים. התובע גם לא טען שהשיחה שגויה, אלא רק הסביר מדוע אמר את מה שאמר.

לצד השיחה עמדו עוד קשיים:

השופט ציין שהעדות כולה הייתה קשה מאוד לתובע. בית המשפט שקל אם בכלל לאפשר את החקירה, ועצר אותה כמה פעמים כדי לאפשר לו להירגע. בסופו של דבר נקבע שהתובע לא הרים את נטל ההוכחה האזרחי, 51%, להוכיח שהאירוע קרה כפי שתיאר.

וגם לחלופין: איפה בדיוק עמד הפח?

אף שהכרעה בשאלת קרות האירוע הספיקה, בית המשפט הוסיף שגם אילו התקבלה גרסת התובע, אחריות העירייה לא הוכחה. נקודת המוצא ברורה: סעיף 235 לפקודת העיריות מטיל על הרשות לפקח על תקינות הכבישים והמדרכות, ולרשות יש חובת זהירות מושגית כלפי הולכי הרגל. אבל, כפי שנקבע בע״א 145/80 ועקנין נ׳ עיריית בית שמש, חובת הזהירות הקונקרטית לא קמה כלפי כל סיכון אפשרי. הרשות גם אינה אחראית לכל בור. השופט הפנה גם לע״א 4486/11 פלוני נ׳ פלוני, שבו נקבע שתחילה בוחנים את ההתנהגות העוולתית הספציפית, ורק אחר כך את שיקולי המדיניות.

כאן, לפי פסק הדין, ההתנהגות העוולתית לא זוהתה:

התובע טען שהעירייה הסתירה דוחות פעולה, לא הביאה לעדות את עובדי שפ״ע שאחראים לפחים, ושתיקון הבור מיד אחרי האירוע מלמד על אחריותה. בית המשפט השיב ששאלות על מדיניות הצבת הפחים היו מקבלות משמעות רק אילו התובע היה מוכיח תחילה היכן עמד הפח ביום האירוע. תיקון הבור לאחר מכן אינו מוכיח שהבור היה הסיבה לנפילה.

הרחבת חזית וסגנון הסיכומים

בית המשפט הוסיף כמה הערות. הטענה שהתובע ירד לכביש גם בגלל הריח והזוהמה של הפח הופיעה לראשונה רק בסיכומים. הטענה שגם הנכות הנפשית של התובע הושפעה מהתאונה נדחתה «בשתי ידיים», משום שלא נטענה במהלך ההליך ולא הוגשה לגביה חוות דעת. השופט גם העיר לבא כוח התובע על סגנון סיכומי התשובה כלפי העירייה, וכתב ש«הנייר סובל הכל» אינו טענה שאפשר לקבל.

בלי הוצאות, לפנים משורת הדין

לפי פסק הדין, בית המשפט רמז לצדדים במהלך ההליך על הסיכונים, אבל לא הושג הסדר. השופט ציין שלקח בחשבון את ההוצאות הכבדות של העירייה, ואף את האפשרות שהיה כאן ניסיון לחלץ כספים שלא כדין. בכל זאת החליט, «הרבה לפנים משורת הדין», שלא לפסוק הוצאות נגד התובע. הסיבות: הוא אדם קשה יום המתמודד עם בעיות נפשיות, מול גוף כלכלי איתן. כל צד יישא בהוצאותיו.

מה אפשר ללמוד מזה

באי כוח הצדדים

התובע — עוה"ד אלי גוטליב.
הנתבעות (עיריית הרצליה ומגדל חברה לביטוח בע"מ) — עוה"ד מ.קפלן ואח'.

מקור: ת״א 32386-08-23 פלוני נ׳ עיריית הרצליה ואח׳, בית משפט השלום בבת ים, 11.10.2026.

שם התובע מופיע כפלוני, כמו בפסק הדין. אין בכתבה ייעוץ משפטי. פסק הדין ניתן בערכאה הראשונה וניתן לערער עליו.