משפחה נוסעת בירושלים. הילדות מבקשות לאכול. האם עוצרת במפרץ בצד הדרך — מקום שאסור לעצור בו לפי דיני התעבורה — והאב יוצא להוציא דברי מאכל מתא המטען. בעודו רוכן אל התא מתנגש בו אופנוע, והפגיעה מסתיימת בקטיעת רגל. האופנוע לא היה מבוטח כדין, ולכן נכנסת לתמונה קרנית. השאלה שעלתה בעליון לא הייתה אם המאורע הוא תאונת דרכים בכלל, אלא מי חייב לפצות לפי חוק הפיצויים: מגדל, מבטחת הרכב הפרטי, או קרנית. ב־5 במאי 2025 (ז׳ באייר התשפ״ה) דחה בית המשפט העליון את ערעור קרנית ברע״א 19904-10-24: השופטת יעל וילנר, בהסכמת השופטים דוד מינץ וגילה כנפי־שטייניץ, קבעה כי בעת הפגיעה לא נעשה ברכב שימוש מוכר מסוג «נסיעה», וכי גם חזקת «רכב שחנה במקום שאסור לחנות בו» אינה חלה — ולכן אין לראות את הרכב כ«מעורב» לעניין סעיף 3 לחוק. האחריות נותרה על קרנית; קרנית חויבה בהוצאות מגדל בסך 10,000 ש״ח.

ממפרץ החניה בירושלים למחוזי ואז לעליון

ביום התאונה, 23 באוגוסט 2020, נסע המשיב ברכב עם אשתו (המשיבה 3), שנהגה, ועם שלוש בנותיהם. במהלך הנסיעה ביקשו הילדות דבר־מה לאכול. האם עצרה במפרץ בצד הדרך, אף שעל־פי דיני התעבורה הייתה עצירה במקום זה אסורה. האב יצא מהרכב כדי להוציא מתא המטען דברי מאכל. בעודו רוכן אל התא התנגש בו ובמכונית אופנוע שעליו רכב המשיב 4. הפגיעה הייתה קשה; רגלו של המשיב נקטעה.

המשיב תבע בבית המשפט המחוזי בירושלים לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל״ה־1975, את מגדל (מבטחת הרכב) ואת קרנית (משום שהאופנוע לא היה מבוטח כדין). השאלה המקדמית שהכריע המחוזי (השופט א׳ רון) ב־3 בספטמבר 2024 בת״א 49923-04-21 הייתה זהות האחראי: האם הרכב «מעורב» בתאונה כך שמגדל חבה, או שהאחריות נופלת על קרנית. המחוזי קבע כי האחריות על קרנית ולא על מגדל. במישור היחסים מול מגדל דובר בפסק דין מסיים; מול קרנית — בהחלטת ביניים. לכן המסגרת הדיונית להשגת קרנית הייתה בקשת רשות ערעור.

מה טענה קרנית — ומה ענתה מגדל

קרנית ביקשה הכרעה מוקדמת בשאלת זהות המשלם. לגופו טענה בשני מסלולים חלופיים. הראשון: בעת התאונה היה הרכב במצב של «נסיעה» כמשמעותה בחוק, ולכן חל סעיף 3 לעניין תאונה שבה מעורבים מספר כלי רכב (האופנוע והרכב). לשיטתה, «נסיעה» אינה מחייבת שגלגלי הרכב ייעו ברגע הפגיעה, והציעה מבחן: עצירה־רגעית לפני הגעה ליעד עשויה להיחשב חלק מנסיעה, לצד מבחני־משנה (משך העצירה, קשר לצורך בטיחותי, האם המנוע פעל, האם הנהג נשאר במושב). השני, לחלופין: גם אם אין «נסיעה», מדובר ב«מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו» — כי עצירה במקום הייתה אסורה לפי דיני התעבורה ויצרה, לטענתה, סיכון תחבורתי «עקרוני» שהתממש.

מגדל טענה שאין הצדקה לגלגול שלישי כשהמחלוקת היא בעיקר זהות המשלם; ולגופו — שפעולה בעת עצירה תוכר כ«נסיעה» רק אם היא חיונית מבחינה פיזית לביצוע הנסיעה ומהווה חלק טבעי ואינטגרלי ממנה. הוצאת מזון מתא המטען לילדות אינה חסם פיזי לנסיעה ואינה חלק טבעי ממנה. גם חניית הרכב, לשיטת מגדל, לא יצרה סיכון תחבורתי, ולכן חזקת החניה האסורה אינה חלה.

המסגרת: הגדרת תאונת דרכים ו«שימוש ברכב מנועי»

העליון קיבל את הבקשה ודן בה כערעור לפי תקנה 149(2) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע״ט־2018: ההחלטה קובעת את זהות הצדדים ומעצבת את המשך ההליך, ואין טעם לדחות את הבירור לסיום הדיון במחוזי.

סעיף 1 לחוק מגדיר «תאונת דרכים» כמאורע שבו נגרם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה, ומוסיף חזקות חלוטות — בהן «מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו». «שימוש ברכב מנועי» כולל, בין היתר, נסיעה, כניסה וירידה, חניה, דחיפה, גרירה וטיפול־דרך — ולמעט טעינה או פריקה כשהרכב עומד. השאלה כאן לא הייתה טעינה־פריקה, אלא האם עצירה והוצאת אוכל מתא המטען נכנסות לחלופת «נסיעה», או שמא חלה חזקת החניה האסורה.

«נסיעה»: שני תנאים מצטברים — והרעב של הילדים אינו פיזי

השופטת וילנר חזרה על הלכה מושרשת: כדי שפעולה תיחשב «נסיעה» לפי החוק אין די במשמעות הלשונית הצרה של גלגלים נעים, אך נדרשים שני תנאים מצטברים — שהפעולה תהיה חיונית מבחינה פיזית לנסיעה במובנה הפשוט, ושהיא תהיה חלק טבעי ואינטגרלי ממנה (רע״א 8744/18; ע״א 5903/22; רע״א 9084/05 ינטל; רע״א 5099/08 נביל; רע״א 9112/06 ביטוח חקלאי). הלכה זו נקשרת לתיקון מס׳ 8 לחוק, שביקש להשיב ל«תאונת דרכים» משמעות תחבורתית פשוטה ולהעדיף כללי הכרעה ברורים ואחידים על פני אבחנות דקיקות — קו שנמשך גם ברע״א 4393/22 בעניין טעינה ופריקה.

על רקע זה נדחתה טענת קרנית. עצירת הרכב בצד הדרך ויציאה להוצאת מאכלים מתא המטען אינן חיוניות מבחינה פיזית להמשך הנסיעה: אפשר היה להמשיך בנסיעה בלי לעצור לשם כך. ההשוואות שצוטטו — סריקה ביטחונית באוטובוס (ינטל) או קשירת מטען על משאית (נביל) — מדגישות שגם פעולות «שימושיות» אינן הופכות אוטומטית לחלק מ«נסיעה» אם אין הכרח פיזי.

קרנית טענה שהילדות «הרעישו עולמות» מרוב רעב והמשך הנסיעה הפך ל«בלתי נסבל» לנהגת. העליון דחה גם זאת: עוצמת צעקות או מידת סבלנות הנהג אינן קריטריונים לפיזיות ההכרח. לאמץ אותם — קבעה השופטת — פירושו לחתור תחת הדרישה לכללי הכרעה ברורים ועקביים. למעלה מן הצורך נקבע שגם התנאי השני אינו מתקיים: הוצאת אוכל מתא המטען אינה חלק «טבעי ואינטגרלי» מנסיעה, בניגוד, למשל, לעצירה לצורך יישומון ניווט שנדונה בעניין כלל. לפיכך אין מקום למבחן החלופי שהציעה קרנית; ההלכה הקיימת מספיקה לדחייה.

חזקת החניה האסורה: איסור בתעבורה ≠ סיכון תחבורתי

המסלול החלופי נשען על חזקה חלוטה בהגדרת «תאונת דרכים»: מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו. ההלכה (עניין אדרי; ע״א 3461/23) מפרשת «מקום שאסור» כמקום שהחניה בו יוצרת סיכון תחבורתי — בין אם האיסור קבוע בדין ובין אם לאו — ודורשת גם קשר סיבתי־משפטי בין אותו סיכון לבין התאונה: האם התממש הסיכון שבגללו הוגדרה החניה כמסוכנת.

המחוזי קבע עובדתית שהרכב חנה במפרץ חניה שאפשר לכל רכב להתקדם ישר בלי קושי ובלי סיכון, ולכן לא הייתה חניה יוצרת־סיכון. קרנית לא חלקה על הממצא הזה, אך דיברה על סיכון «עקרוני» בעצם עצירה בצד כביש דו־מסלולי — בלי להבהיר מהו הסיכון וכיצד התממש בתאונה עם האופנוע. בלי סיכון מזוהה ובלי קשר סיבתי־משפטי אין להחיל את החזקה.

העליון חידד: קרנית עצמה תיארה את המקום כמפרץ המשמש תחנת אוטובוס בתוך העיר. בעניין אלעסווי כבר נקבע שסיכון אופייני לחניה במפרץ אוטובוס הוא הכרח לאוטובוס לבלוט לנתיב — וסיכון זה לא התממש שם. גם כאן אין קשר בין אותו סיכון לבין פגיעת האופנוע באדם הרוכן אל תא המטען. עצם קיום איסור חניה לפי דיני התעבורה — גם אם הוא «מיוחד» לאורך נתיב — אינו, כשלעצמו, הופך את החניה ל«חניה אסורה» לפי חוק הפיצויים; כך בעניין אדרי: שלט או איסור פורמלי אינם מספיקים כשאין סיכון תחבורתי.

התוצאה

המסקנה: התאונה לא ארעה בעת שימוש מוכר מסוג «נסיעה», ואינה מאורע עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו לפי החוק. לכן המקרה אינו נכנס לסעיף 3 בדבר תאונה שבה מעורבים מספר כלי רכב לעניין חבות מגדל כמבטחת הרכב. הערעור נדחה. קרנית תישא בהוצאות מגדל בסך 10,000 ש״ח. מינץ וכנפי־שטייניץ הסכימו.

מה אפשר ללמוד מההחלטה

סיכום

רע״א 19904-10-24 מחדד גבול מוכר בפלת״ד: עצירה בצד הדרך כדי להוציא אוכל מתא המטען אינה ממשיכה את ה«נסיעה» במובן החוק, ואיסור חניה בתעבורה אינו מחליף הוכחת סיכון תחבורתי וסיבתיות. התוצאה המעשית — קרנית נותרה בחזית הפיצוי, ומגדל יצאה מן התמונה כמבטחת הרכב הפרטי — משקפת את ההבחנה בין תאונת דרכים כמאורע לבין שאלת מי המבטח של איזה רכב «מעורב». לנפגעים, למבטחות ולקרנית זו תזכורת: סיווג הרגע שבו נעצר הרכב ולשם מה יצא הנוסע ממנו עשוי להכריע מי משלם — גם כשהפגיעה קשה וכשאין מחלוקת שהמאורע עצמו שייך לעולם הפיצויים.

באי כוח הצדדים

בשם המבקשת (קרנית): עו״ד אלון בלגה.
בשם המשיבה 1 (מגדל): עו״ד עידו אמגור.
בשם המשיבים 3־2: עו״ד גיל הראל.
(למשיב 4 לא פורט בא כוח בכותרת — לא נוחש.)

מקור: רע״א 19904-10-24, בית המשפט העליון, 5.5.2025.

שמות הצדדים הפרטיים מצומצמים לכינוי פלוני, כמו בפסק הדין. אין בכתבה ייעוץ משפטי. כל מועד וקביעה נבדקו מול פסק הדין עצמו. באי כוח הצדדים — רק כפי שפורטו בכותרת פסק הדין.