בינואר 2017 עמד נגר מול מכונה לחיתוך לוחות עץ במפעל רהיטים. הלוח שחתך היה לוח עטיפה, מהסוג שמגן על חבילת הלוחות בזמן ההובלה. בתוכו הסתתרה פיסת ברזל. לפי עדותו, המסור לא יכול היה לחתוך את הברזל, ונדחף אל ידו הימנית. המוסד לביטוח לאומי הכיר בפגיעה כתאונת עבודה, ושווי הגמלאות לעבר ולעתיד הוערך בעת הגשת התביעה ב־1,828,216 ש״ח. את הסכום הזה ביקש המל״ל לגבות בתביעת שיבוב, אבל לא מהמעסיקה. הוא תבע חברה קשורה לה.

ב־8 באוקטובר 2026 דחתה השופטת הבכירה ריבה שרון מבית משפט השלום בפתח תקווה את התביעה (ת״א 27001-10-21). המל״ל לא הוכיח שהחברה הנתבעת אחראית לתאונה. לפי פסק הדין, מי שנתן את ההוראה לחתוך את לוח העטיפה היה מנהל העבודה של המעסיקה, ואל המעסיקה המל״ל אינו יכול לחזור בתביעה כזו.

שתי חברות, בעלות משותפת

הנפגע הועסק בחברה לייצור רהיטים. לצדה פעלה חברה למערכות שינה, שרכשה חומרי גלם ומכרה מוצרים מוגמרים. מניות שתי החברות היו בבעלות חופפת. המל״ל תבע את חברת מערכות השינה מכוח סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי, בטענה שהיא סיפקה את לוח העץ הפגום. לטענתו היא גם שלטה במפעל ובמכונות, נתנה הוראות לעובדים באמצעות נציגיה, ולא דאגה לסביבת עבודה בטוחה, לציוד מגן או לממונה בטיחות.

הנתבעת שלחה הודעת צד שלישי ליבואנית העץ, שלטענתה ייבאה את הלוחות מסין. היבואנית שלחה בתורה הודעות צד רביעי למעסיקה, לנתבעת ולנפגע עצמו. תביעה נפרדת שהגיש הנפגע נגד המעסיקה ונגד הנתבעת הסתיימה עוד קודם בהסכם גישור, שבו נקבע במפורש שאין בו הודאה באחריות.

בהסכמה דיונית מ־2023 קיבלו המל״ל והנתבעת את הנכות הרפואית שקבע המל״ל: 55% בתחום האורתופדי ו־10% בתחום הפסיכיאטרי, 59.5% נכות רפואית משוקללת. לפי פסק הדין הופעלה תקנה 15, והקצבה משולמת לפי נכות של 90%.

הסיבוב הראשון: מי המעסיקה

ההליך הוכרע בשני שלבים. בפסק דין חלקי מיוני 2025 נדרש בית המשפט לטענה של הנתבעת שגם היא ״מעסיקה״ של הנפגע, ולכן מוגנת מפני תביעת השיבוב. הטענה נדחתה. בית המשפט קבע שאף שהבעלות במניות חופפת, אין זהות בין שני התאגידים: לכל אחד מהם היה תחום פעילות אחר, וחברת ייצור הרהיטים היא ששילמה את שכרו של הנפגע, הנפיקה לו תלושי שכר, שילמה בגינו דמי ביטוח לאומי ונרשמה כמעסיקה במסמכי המל״ל. ערעור שהגישה הנתבעת נדחה בבית המשפט המחוזי, משום שמדובר ב״החלטה אחרת״ שאין עליה ערעור בזכות.

בסיבוב הזה המל״ל ניצח. אבל אותה הפרדה בין החברות היא שהכריעה את הסיבוב השני.

חובת זהירות של מי שאינו המעסיק

בית המשפט הזכיר את הכלל: אפשר להטיל אחריות לתאונת עבודה גם על גורם שאינו המעסיק, בנסיבות המתאימות. למשל כשהוא שולט במפעל, מספק את סביבת העבודה והכלים, נותן הוראות לעובד באמצעות נציגיו ומפקח על הביצוע. השופטת שרון כתבה שלא שוכנעה שכך היה כאן.

לפי העדויות, המפעל פעל במבנה של המעסיקה. המכונה שעליה עבד הנפגע הייתה בבעלותה, והיא שרכשה והחליפה מכונות לאורך השנים. מנהל העבודה, שחילק הוראות ופיקח על הפועלים, היה עובד שלה ולא הייתה לו הכשרה של ממונה בטיחות. עוד התברר שבמועדים הרלוונטיים לא היו לנתבעת עובדים כלל, ועיסוקה היה מכירת רהיטים. בית המשפט קבע שאספקת חומר גלם שנרכש מאחרים אינה מטילה אחריות לאופן השימוש בו. פירוק החומר, מיונו והשימוש בו היו בידי עובדי חברת ייצור הרהיטים.

לוח עטיפה, לא חומר עבודה

החלק המעניין בפסק הדין נוגע לשאלה מה בדיוק חתך הנפגע. לפי עדותו, מנהל העבודה ״הכריח״ אותו לחתוך את הלוח הראשון בחבילה, ואמר לו ״חבל על הכסף״: אפשר לרפד את הלוח ולהשתמש בו לראשי מיטות. הנפגע העיד שהלוח הזה ״לא כשיר לעבודה״, וזו הייתה הפעם הראשונה שנתקל בברזל בלוח כזה. אילו ראה את הברזל, העיד, היה מניח את הלוח בצד.

נציג היבואנית הסביר שהלוח העליון והתחתון בכל חבילה הם עטיפה בלבד, ״פסולת״ שאסור להשתמש בה. לדבריו אפשר להבחין בהם מבחוץ, ובמשטח של 52 לוחות משלמים רק על 50. לוחות העבודה, הוסיף, עוברים בתהליך הייצור מגנט שמוציא מהם מתכות. לא הוגשה חוות דעת מומחה על טיב הלוחות, אבל בית המשפט מצא את העדות מהימנה ולא נסתרת.

מנגד, עדי הנתבעת לא הותירו רושם טוב. הנציג שלה כתב בתצהירו שהלוחות העליון והתחתון טובים לעבודה. בחקירה, כשעומת עם הסתירה לעדותו בתביעה של הנפגע, טען שככל הנראה מדובר בטעות סופר, והשיב שהלוחות האלה אינם מיועדים לעבודה, ״לא. חד משמעית״, ושזורקים אותם. בית המשפט כתב שהדבר הותיר ״רושם של היתממות״. גם מנהל העבודה נמצא מתחמק. הבעלים של שתי החברות, שלפי מנהל העבודה התלווה אליו לעתים בפיקוח, לא העיד כלל. לפי בית המשפט, הדבר מעורר סימני שאלה לגבי מה שהייתה מלמדת עדותו.

המסקנה: הוכח שבעת התאונה הונחה הנפגע בידי הממונה הישיר עליו מטעם המעסיקה לעבוד בחומר פסול, ושהשימוש בו גרם לפציעה. זה מספיק כדי להטיל אחריות על המעסיקה שנתנה את ההוראה, אבל לא על הנתבעת. בית המשפט לא נדרש לשאלה אם מדובר היה בשיטת עבודה קבועה. לעניין היבואנית נקבע שלא הוכח שהלוח שסיפקה היה פגום, ואף לא הוכח בבירור שהלוח הגיע ממנה, אף שהכף נטתה לכך.

על חלוקת אחריות בתאונת עבודה כשמעורבים בה כמה גופים, ראו גם הכתבה על תאונת העבודה עם שרשרת העגורן בחיפה.

הערה על אשם תורם

בשולי פסק הדין ציין בית המשפט שהתרשם מאשם תורם של הנפגע. הוא היה נגר עם ותק של 18 שנה, עבד במקום חמש עד שש שנים, וידע שהלוח אינו טוב לשימוש ושעלולים להיות בו ברזלים. עם זאת, נקבע שהוא לא פעל בניגוד להנחיות המעסיקה באופן שמפקיע את אחריותה. לשאלת הנזק, כולל המחלוקת על רכיב ״קצבה מיוחדת״ של 700,566 ש״ח, בית המשפט כבר לא נדרש.

ההוצאות: מי שגרר צדדים להליך

אף שהתביעה נדחתה, המל״ל לא חויב בהוצאות. בית המשפט נימק זאת בכך שהתנהלות הנתבעת לאורך ההליך הייתה ״לא אחת מעכבת ומכבידה״. ברקע ההליך מתוארות בקשות רבות שהגישה, ובהן בקשות לחזור בה מההסכמה הדיונית, לצרף מוצג אחרי תום שמיעת הראיות ולסלק את התביעה. כולן נדחו. הנתבעת חויבה לשלם ליבואנית 36,000 ש״ח הוצאות ושכר טרחה, משום שההודעה נגדה נוהלה בלי תשתית עובדתית מספקת והרחיבה את המחלוקת. בית המשפט הוסיף שגם אילו התקבלה התביעה, ההודעה ליבואנית הייתה נדחית לגופה, ושההודעות לצדדים רביעיים היו בעלות סיכויים טובים, בשל התנהלות המעסיקה ואחריותה לתאונה ובשל האשם התורם של הנפגע.

מה אפשר ללמוד מכאן

זהו פסק דין של בית משפט שלום, שניתן לערער עליו, והוא אינו מחייב ערכאות אחרות. הוא מראה איך מבנה של שתי חברות בבעלות משותפת משפיע על תביעת שיבוב בתאונת עבודה.

התוצאה: תביעת המל״ל נגד חברת מערכות השינה נדחתה בלי צו להוצאות. ההודעות לצד שלישי ולצדדים רביעיים נדחו. הנתבעת תשלם ליבואנית העץ 36,000 ש״ח, ובהודעות לצדדים רביעיים כל צד יישא בהוצאותיו.

מקור: ת״א 27001-10-21, בית משפט השלום בפתח תקווה, 8.10.2026 (פסק דין משלים, נוסח מלא).

שם הנפגע, שמות החברות הפרטיות והעדים אינם מופיעים בכתבה. אין בכתבה ייעוץ משפטי. העובדות, הסכומים והמועדים נבדקו מול פסק הדין.