בספטמבר 1999, באמצע השבוע ה־24 להריון ראשון שהגיע אחרי שנים של אי־פוריות, אושפזה אישה בבית החולים רמב״ם בחשד למיעוט מי שפיר. הבדיקות גילו מיעוט חמור וקיצוני של מי שפיר ופיגור גדילה תוך־רחמי (IUGR). בני הזוג אמרו לצוות במפורש, וזה נרשם בתיק: הם אינם מוכנים לקחת סיכון ללידת תינוקת עם פגם או מחלה. ועדה להפסקת הריון אישרה את הבקשה, האם חתמה, וההליך אף החל. ואז, ב־22 בספטמבר, נצפה שיפור מסוים בכמות מי השפיר, והוחלט לדחות. ההריון לא הופסק בשום שלב.
התינוקת נולדה עם מום במחיצה הבין־חדרית של הלב (VSD). בהמשך התגלו לקות צורנית בפניה ופגיעה בהתפתחות הנוירולוגית: אינטליגנציה נמוכה, קשיים במוטוריקה עדינה, בדיבור, בראייה ובכישורים אקדמיים. יותר מ־26 שנים אחרי האשפוז, ב־12 בפברואר 2026, דחה בית המשפט העליון את ערעור המדינה בע״א 4066/24 והותיר על כנו פסק דין של כ־12.35 מיליון ₪ ברוטו. הנשיא יצחק עמית כתב את פסק הדין, והשופטים דוד מינץ ורות רונן הצטרפו.
מעבר לסכום, פסק הדין מעניין משתי סיבות. הראשונה היא האופן שבו בית המשפט מנתח רשלנות במעקב הריון: לא החמצה של בדיקה אחת, אלא החמצה של כיוון חשיבה. השנייה היא מבחן הסיכון: המדינה טענה שלכל היותר היא אחראית למום הלב, והעליון קבע שהיא אחראית לכל ביטויי התסמונת הגנטית.
למה «חיים בעוולה» ולא «הולדה בעוולה»
בשנת 2012, בפרשת המר (ע״א 1326/07), ביטל בית המשפט העליון את עילת התביעה של היילוד עצמו בגין «חיים בעוולה» והכיר במקומה בעילה של ההורים, «הולדה בעוולה». אלא שמקרי ביניים המשיכו לצוץ. ברע״א 4512/13 (עניין הסהר האדום, 2014) נקבעה הוראת מעבר: כשתביעת ההורים התיישנה לפני פסק הדין בהמר, היילוד רשאי לתבוע בעילה הישנה של «חיים בעוולה», בתנאי שתביעתו שלו לא התיישנה ושהוגשה בתוך שנה.
כאן האירועים התרחשו ב־1999, תביעת ההורים התיישנה מזמן, והתביעה (ת״א 51311-08-15 במחוזי בירושלים, השופט ע׳ שחם) הוגשה בשם הבת. לבחירה הזו יש השלכה מעשית שחוזרת בהמשך: טענות שהן של ההורים, כמו פגיעה באוטונומיה שלהם, אינן עומדות לבת.
הרשלנות: לא בדיקת הלב, אלא הייעוץ הגנטי שלא ניתן
הטענה המתבקשת הייתה שהצוות פספס את מום הלב. בית המשפט המחוזי דחה אותה. סקירת מערכות מכוונת לא בוצעה, אבל הבדיקות שנעשו בפועל היו שוות ערך לסקירה כזו ולא חשפו את המום. לא הוכח שה־VSD היה גדול, ומיעוט מי שפיר מקשה על הדמיית הלב. גם לא נמצאה בהנחיות של אותה תקופה חובה להפנות לאקו לב עובר רק בגלל השילוב של IUGR ומיעוט מי שפיר.
הרשלנות שנקבעה נמצאת שלב אחד לפני כן. הצוות ניסה להבין מה גורם לתסמינים, וברשומות של אותם ימים נכתב שסיבת מיעוט מי השפיר «לא ברורה». לא הייתה אינדיקציה לזיהום או לקרישיות יתר. אי־ספיקת שליה, ההסבר הנפוץ, לרוב גורמת לפיגור גדילה בשלבים מאוחרים של ההריון, לא בשבוע ה־24. בדיקת דופלר מ־16 בספטמבר הייתה תקינה, וזה ממצא שמחליש את ההסבר השלייתי. מה שנותר על השולחן הוא סיבה גנטית. מכאן, כך נקבע, היה צריך להפנות את ההורים לייעוץ גנטי. היועץ, עם הכלים המצומצמים של 1999, היה סביר שיפנה לאקו לב עובר, ובו המום היה מתגלה.
הנשיא עמית שרטט את השרשרת כולה: תסמינים עם כמה מקורות אפשריים, היעדר אינדיקציה לשליה, לזיהום או לקרישיות, חשד לתסמונת גנטית, ייעוץ גנטי, אקו לב, גילוי ה־VSD, ובקשה להפסקת הריון שהייתה מאושרת. המדינה תקפה כמה חוליות. היא טענה שהשליה עצמה לא נבדקה, ושבית המשפט קמא טעה כשקבע שבדיקות השליה היו תקינות. העליון הודה שהקביעה הזו «איננה מדויקת», ובכל זאת אימץ את המסקנה. דופלר אומנם לא בודק את השליה ישירות, אבל הוא מודד את זרימת הדם בחבל הטבור ומעיד על תפקודה. וחשוב מזה, הרישומים מזמן אמת מראים שהצוות פשוט לא ידע מה המקור. הוא לא קבע שמדובר בבעיה שלייתית חולפת.
גם הטענה שמיעוט מי השפיר היה זמני לא עזרה למדינה. נקודת הזמן שבה הייתה צריכה להגיע ההפניה לייעוץ גנטי היא תקופת המיעוט הקיצוני, בין 8 ל־21 בספטמבר, ולשיפור שבא אחריה «אין כל השלכה מעשית» על שאלת ההתרשלות.
קשר סיבתי: כשהשאלה ההיפותטית איננה היפותטית
בתביעות של מעקב הריון, החוליה הקשה ביותר היא בדרך כלל הקשר הסיבתי. צריך להוכיח בדיעבד שהוועדה הייתה מאשרת הפסקת הריון, ושההורים אכן היו מבקשים אותה. בפרשת המר תוארה הוכחה כזו כשחזור של שרשרת עובדתית היפותטית. העליון החיל כאן את מבחני המר גם על תביעת «חיים בעוולה», בבחינת «הלכת המר בהתאמה», וקבע שבמקרה הזה השאלה כלל אינה היפותטית.
הוועדה כבר אישרה הפסקת הריון בגלל מיעוט מי שפיר ופיגור גדילה מוקדם, כשהעובר כבר היה בשלב החיות. סביר בעיני העליון שהיא הייתה מאשרת גם כשמתווסף מום לב, כי המשקל הוא בשילוב התסמינים, שמצביע על פרוגנוזה רעה מאוד ועל תסמונת עלומה. אחד המומחים מטעם המדינה, שנכח בוועדה, אף העיד שהיא הייתה «גמישה מבחינת הרצון ללכת לקראת הזוגות». ומשהוכח שהוועדה הייתה מאשרת, קמה חזקה בדבר רצון ההורים. היא לא נסתרה: ההורים הצהירו בזמן אמת והתחילו בהליך בפועל. העליון קבע שהוכח «בסבירות גבוהה, כמעט ודאית», שהם היו מפסיקים את ההריון.
מבחן הסיכון: למה כל הנזק ולא רק הלב
הטענה המשפטית החשובה ביותר של המדינה הייתה בהיקף האחריות. מה שניתן היה לגלות בהריון הוא רק מום הלב, ולכן, לשיטתה, רק הנזק הלבבי בתחום אחריותה. המדינה נשענה על ע״א 4486/11, שבו יישם העליון את מבחן הסיכון: נזק שאינו התממשות של הסיכון שההתנהגות העוולתית יצרה אינו בר־פיצוי.
העליון הפך את הטיעון. הסיכון שיצרה הרשלנות איננו «מום בלב» אלא «תסמונת גנטית». הסיבה שבגללה המום היה ניתן לגילוי היא שהצוות היה צריך לחשוד בתסמונת גנטית, שמום הלב הוא רק אחד מביטוייה. המומחה מטעם המדינה לא חלק על כך שכל הבעיות של הבת הן ביטוי של תסמונת כזו. לכן המדינה חבה בכל הנזקים שהם התממשות של הסיכון הזה: הנוירולוגיים, הקוגניטיביים והלבביים כאחד.
לקורא שעוסק בנזיקין זו נקודה עקרונית. הגדרת «הסיכון» שבתוך מתחם האחריות נגזרת מהחשד שהצוות היה צריך לפתח, לא מהממצא הספציפי שהבדיקה הייתה חושפת.
הנזק: 84% נכות, אובדן השתכרות מלא, והבית ולא מוסד
המחוזי קבע נכות נוירולוגית של 68% ונכות קרדיולוגית של 50%, ובשקלול 84% נכות רפואית, עם אובדן מלא של כושר ההשתכרות. אלה הסכומים שנפסקו:
- הפסדי השתכרות לעבר ולעתיד, כולל פנסיה, לפי השכר הממוצע במשק: 5,432,750 ₪
- עזרת צד ג׳ לעבר ולעתיד: 4,865,000 ₪
- הוצאות רפואיות (גלובלי): 400,000 ₪
- נסיעות וניידות (גלובלי): 250,000 ₪
- התאמת דיור (גלובלי): 350,000 ₪
- שכר אפוטרופוס: 150,000 ₪
- כאב וסבל: 900,000 ₪
הסך הכולל הוא 12,347,750 ₪, ומהם מנוכים תשלומי המוסד לביטוח לאומי בסך 2,129,649 ₪. המדינה חויבה גם בהוצאות ובשכר טרחה של 20% בתוספת מע״מ.
שני הצדדים ערערו על הסכומים, והעליון לא התערב באף אחד מהם. כמה מהקביעות שווה לזכור:
- אחוזי נכות כשהתוצאה התפקודית ברורה: המומחה מטעם המדינה הודה בחקירה נגדית שהוויכוחים על «עוד 10 אחוז, עוד 25» חסרי משמעות, כי הבת אינה יכולה לעבוד או להיות לבד. בנקודה הזו, הטענות על שיעור הנכות הרפואית אינן משנות דבר.
- עבודה מוגנת: המדינה ביקשה לנכות שכר עבודה מוגנת של כ־2,000 ₪ לחודש. הבקשה נדחתה, כי ניסיונות קודמים לשלב את הבת בתעסוקה, כולל במסגרת הצבא, לא הצליחו.
- בית ולא מוסד: הנטייה הפסוקה היא להעדיף שהניזוק יחיה בחיק משפחתו (ע״א 1952/11 אבו אלהווא). המדינה לא הניחה תשתית ממשית לחלופה מוסדית. לבת יש משפחה תומכת, והיא מודעת לסביבתה ומתקשרת איתה.
- עזרת צד ג׳: המדינה הציעה כ־9,000 ₪ לחודש, והמשפחה ביקשה כ־18,500 ₪ לפי הלכת אקסלרד. העליון השאיר את 10,500 ₪ לחודש לעתיד. הלכת אקסלרד נועדה לנכים קשים כמו קוודרופלגים, והנזק כאן קוגניטיבי בעיקרו, לא מוטורי.
- אוטונומיה: המשפחה ביקשה פיצוי נפרד על פגיעה באוטונומיה. זו טענה של ההורים, ותביעתם התיישנה, ולכן אין לה מקום בתביעה של הבת. בנוסף, הפיצוי הלא־ממוני ליילוד אמור להיות קרוב, בערך, לסכום שהיה נפסק להורים על כאב וסבל ועל פגיעה באוטונומיה גם יחד.
שני הערעורים נדחו, וכל צד נושא בהוצאותיו בערכאת הערעור.
מה לוקחים מפסק הדין
לבתי חולים ולמבטחי אחריות רפואית: הרשלנות כאן לא נמצאה בבדיקה שבוצעה בצורה גרועה. היא נמצאה בבירור שנעצר מוקדם מדי. כשמיעוט מי שפיר קיצוני ופיגור גדילה מוקדם וסימטרי מופיעים בלי הסבר, וההסבר השכיח נחלש בבדיקות, ההפניה לייעוץ גנטי היא חלק מהסטנדרט, וזאת לפי הסטנדרט של 1999. רישום רפואי שכתוב בו «סיבה לא ברורה» יכול להפוך לראיה המרכזית נגד הנתבע.
לתובעים: הצהרות ההורים בזמן אמת, ואישור ועדה שכבר ניתן בפועל, הפכו כאן את הקשר הסיבתי, החוליה שבה רוב התביעות האלה נופלות, לכמעט ודאי. מבחן הסיכון, שבדרך כלל משמש להגבלת האחריות, הרחיב אותה כאן לכל ביטויי התסמונת.
לכולם: הוראות המעבר שאחרי המר ממשיכות להכריע תיקים כמעט שלושה עשורים אחרי האירוע. הבחירה בעילה, של היילוד או של ההורים, קובעת אילו ראשי נזק בכלל אפשריים.
מקור: ע״א 4066/24 מדינת ישראל, משרד הבריאות נ׳ פלונית ואח׳, בית המשפט העליון (הנשיא י׳ עמית, השופטים ד׳ מינץ ור׳ רונן), 12.2.2026, ערעור על ת״א (מחוזי ירושלים) 51311-08-15. הטקסט המלא נבדק ב־14.10.2026.
בשם המערערת והמשיבה בערעור משיב: עו"ד דב לוין; עו"ד ריבה כהן
בשם המשיבים והמערערים בערעור משיב: עו"ד ריטה שולמן; עו"ד אבי לוטן; עו"ד אליאור רוזנווסר
אין בכתבה ייעוץ משפטי. הנתונים מבוססים על נוסח פסק הדין שפורסם בפומבי, והצדדים מזוהים בו בכינויים פלוני ופלונית.