בג״ץ: הביטוח הלאומי לא ימנה את הרופאים שפוסקים מולו — עצמאות הוועדות הרפואיות

הוועדות הרפואיות של הביטוח הלאומי מכריעות בשאלות שמעצבות חיים שלמים: שיעור נכות לנפגעי עבודה, נכות כללית, שירותים מיוחדים, וגם קביעות שמשמשות אחר כך בתביעות פיצויים לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. מי שממנה את הרופאים שיושבים בוועדות האלה אינו עניין ארגוני צר. זו שאלה של עצמאות, של מראית פני הצדק, ושל האמון של מי שעומד מול המוסד ומבקש גמלה או תיעוד רפואי.

ב־11 באוקטובר 2026 פורסם פסק דינו של בית המשפט העליון בבג״ץ 4142/21, לשכת עורכי הדין בישראל ואחרים נ׳ המוסד לביטוח לאומי ושר העבודה. השופטת יעל וילנר, בהסכמת המשנה לנשיא נעם סולברג והשופט אלכס שטיין, קיבלה את העתירה במלואה והפכה צו על־תנאי לצו מוחלט: המוסד לביטוח לאומי יחדל מלמלא תפקיד בהליכי מינוי, קידום והארכת כהונה של פוסקים רפואיים, ושר העבודה יוודא שהוא מפעיל שיקול דעת עצמאי. הצו ייכנס לתוקף כעבור 12 חודשים, כדי לאפשר התארגנות. המדינה חויבה ב־15,000 ש״ח הוצאות.

מי הם ״פוסקים רפואיים״, ולמה המינוי שלהם חשוב לנפגעים

לפי חוק הביטוח הלאומי, בחלק מענפי הביטוח מכריע בדרג ראשון ״רופא מוסמך״ מטעם המוסד. בחלק אחר — ובעיקר בביטוח נפגעי עבודה — מכריעה ועדה רפואית חיצונית, שחבריה הם פוסקים רפואיים שמינה שר העבודה. על הכרעת הדרג הראשון אפשר לערער לוועדה רפואית לעררים, שגם היא מורכבת מפוסקים שמינה השר. הוועדות האלה הן גופים סטטוטוריים מעין־שיפוטיים: הן מכריעות במחלוקת רפואית בין המוסד למבוטח.

לנפגעי תאונות דרכים יש עניין ישיר במבנה הזה. סעיף 6ב לחוק הפיצויים קובע, ככלל, שדרגת נכות שנקבעה לפי דין לפני שמיעת הראיות מחייבת גם בתביעת פלת״ד, אלא אם בית המשפט מתיר הבאת ראיות לסתור. קביעת ועדה של המל״ל אינה רק עניין של קצבה חודשית; היא יכולה לקבע את בסיס החישוב של הפיצוי האזרחי. אם הרופא שקובע את הנכות נתפס כמי שמונה, מקודם או מוארך על־ידי המוסד שהוא בעל דין מולו, נפגע האמון גם במספרים שנכנסים לתיק הנזיקין.

מה קרה בפועל: השר חתם, המוסד ניהל

העתירה, שהוגשה עוד ב־2021, תקפה נוהל של הלשכה הרפואית במוסד (חוזר 204/04/2017) שלפיו גורמי המוסד קבעו תנאי סף, ערכו ראיונות, בחנו כשירות, ובמקרים של הארכה או קידום הסתמכו גם על ציוני בקרה של גורמי הרפואה במוסד עצמו. מועמד שנדחה שם כלל לא הגיע לשר. מועמד שאושר הועבר ״לאישור״ השר ולפרסום ברשומות. העותרות טענו שהשר הפך לחותמת גומי, ושמעורבות המוסד — בעל דין קבוע לפני הוועדות — פוגעת בעצמאות הפוסקים.

ב־15 באפריל 2024 הוציא בג״ץ צו על־תנאי, שדרש להסביר מדוע לא יימנע מהמוסד למלא תפקיד במינויים, בקידומים ובהארכות, ומדוע השר לא יבטיח שיקול דעת עצמאי. בעקבות הצו עודכנו נהלים פעמיים: נוהל שר מ־2024 ונוהל מוסד מתוקן, ואחר כך נוהל שר עדכני מ־31.12.2025 ונוהל מוסד 214/12/2025. המשיבים טענו שהמעורבות הצטמצמה ל״שירותים מינהלתיים״. העותרות השיבו שגם אחרי התיקונים המוסד ממשיך לנהל את הגיוס, ליזום הארכות וקידומים, ולהעביר ״כל מידע רלוונטי אחר״ — פתח לשיקול דעת מהותי בדלת האחורית.

ההכרעה: תכלית החוק היא ניתוק, לא שיתוף

וילנר פתחה בהבהרה שאין בפסק הדין כדי להטיל דופי במוסד, בעובדיו או בפוסקים עצמם. הקושי הוא מוסדי: המוסד הוא בעל דין בפני הוועדות, ולכן אסור לו להיות שותף למינוי מי שמכריע בעניינו. הסמכות למנות פוסקים רפואיים נתונה לשר העבודה (בין היתר לפי סעיפים 118 ו־212 לחוק הביטוח הלאומי ותקנות נפגעי עבודה). החקיקה אינה מתירה במפורש, ואף לא במשתמע, האצלה אופקית של הסמכות למוסד — תאגיד סטטוטורי נפרד ממשרד העבודה.

יתר על כן, תכלית הסמכת השר היא בדיוק לנתק את המוסד מהליך המינוי. כבר בפסיקה משנות ה־90 (עניין חבשה בבית הדין הארצי ועניין קופטי בבג״ץ) הודגש שמינוי על־ידי השר, ולא על־ידי מנהלת המוסד, הוא משקל מכריע לעצמאות. בעניין קופטי אף נקבע שמעורבות המוסד בקביעת הרכבים מעוררת ״חשש גבולי לפסלות״, גם כשהזימון נעשה ברוטציה טכנית. וילנר חיברה את הקו הזה לוועדות ציבוריות (גולדברג, אור־נוי, לרון), לדוח מבקר המדינה מ־2009 וליוזמות חקיקה שלא הבשילו: הבעיה ידועה עשרות שנים, והפתרון המבני נדחה שוב ושוב.

על רקע זה נדחתה גם הטענה שמדובר ב״הסתייעות״ מותרת. גם אם מניחים שהפעולות טכניות, מערכת היחסים המוסדית בין המוסד לפוסקים אינה מאפשרת לו למלא תפקיד בהליכי המינוי. ובפועל, מצאה וילנר, המוסד מפעיל את ליבת הסמכות: הוא מנהל את הגיוס, מסנן מועמדים, ומעביר לשר כתב מינוי לחתימה. בהודעות עדכון של המשיבים עצמם דובר על ״העברת הסמכות״ ממשרד העבודה בחזרה… למוסד, ועל קושי מעשי להקים יחידה במשרד העבודה — ראיה לכך שהסמכות כבר הופעלה שם שנים.

מה משתנה לנפגעים ולתביעות נזיקין

הצו המוחלט אינו מבטל את הוועדות הקיימות ואינו קובע שקביעות עבר בטלות. הוא משנה את מי שמנהל מעתה את צינור המינוי. המוסד והמבוטחים יוכלו עדיין להביע דעה או הסתייגות בפני השר לגבי תפקוד של פוסק, אבל לא כשותפים להליך המינוי עצמו. בתוך שנה אמורה לקום במשרד העבודה תשתית עצמאית לגיוס, למיון ולהארכת כהונה.

למי שמתנהל מול ועדה רפואית — בנכות מעבודה, בנכות כללית, או כשדרגת המל״ל נכנסת לתיק פלת״ד — המסר הוא מבני ולא אישי: ההכרעה הרפואית צריכה להיתפס כהכרעה של גוף שאינו ממונה על־ידי בעל הדין שמולו. פסק הדין אינו מבטיח תוצאה רפואית אחרת בכל תיק, אבל הוא מחזק את הדרישה למראית פני צדק במקום שבו נקבעים אחוזי נכות שמשפיעים על קצבה ועל פיצוי.

• סמכות המינוי: נותרת בידי שר העבודה בלבד; אין האצלה למוסד.
• איסור מעורבות: המוסד לא ימלא תפקיד במינוי, בקידום, בהארכה או בהפסקת כהונה של פוסקים רפואיים.
• תקופת מעבר: הצו ייכנס לתוקף כעבור 12 חודשים ממועד מתן פסק הדין.
• חוות דעת מותרת: המוסד והמבוטחים רשאים להביע עמדה בפני השר, בלי להיות שותפים להליך.
• השפעה עקיפה על פלת״ד: קביעות נכות של ועדות המל״ל ממשיכות להיות רלוונטיות לתביעות נזיקין; עצמאות המינוי נועדה לחזק את אמינותן.

סולברג הוסיף בקצרה שהקושי במצב הקיים עמד על הפרק שנים ארוכות, ושיש להתגבר על קשיים יישומיים ממשיים — ולשם כך ניתנה תקופת ההתארגנות. ״אין עוד מנוס, הגיעה שעתו של הצו המוחלט.״

מקור: בג״ץ 4142/21, בית המשפט העליון (נוסח מלא באתר bagats; תאריך פרסום 11.10.2026). לסקירה עיתונאית ראו גם ביזפורטל, 12.10.2026.

אין בכתבה ייעוץ משפטי. העובדות והמובאות נבדקו מול נוסח פסק הדין שפורסם בפומבי.