ילד נולד בלידה נרתיקית במשקל של יותר מארבעה קילוגרם, וזמן קצר לאחר מכן מאובחן אצלו שיתוק על שם Erb. ההורים תובעים את בית החולים ואת קופת החולים על רשלנות: לטענתם הערכות המשקל לפני הלידה לא היו תקינות, לא הוצע ניתוח קיסרי, והפגיעה נגרמה בגלל פרע כתפיים. בית משפט השלום בחיפה קיבל את התביעה; בית המשפט המחוזי דחה את ערעור המוסדות הרפואיים. ב־17 במרץ 2025 (י״ז באדר התשפ״ה) הפך בית המשפט העליון את התוצאה: השופטת יעל וילנר, בהסכמת השופטים חאלד כבוב ורות רונן, קיבלה את הערעור ברע״א 326/24, ביטלה את פסקי הדין קמא ודחתה את התביעה — ללא צו להוצאות.
מבית החולים העמק לעליון
בספטמבר 2010, בשבוע ה־37 להריונה, נבדקה האם בקופת החולים בקהילה. הערכת המשקל הסונוגרפית עמדה על כ־3,345 גרם. כעבור שבוע התקבלה ללידה במרכז הרפואי העמק בעפולה. בבדיקה סונוגרפית צוין משקל העובר כ־AGA — Appropriate for Gestational Age, כלומר משקל התואם את גיל ההיריון לפי עקומת הגדילה המקובלת; בענייננו הובהר כי משמעות הסימון היא הערכה שאינה עולה על 3,600 גרם. יומיים לאחר מכן נערכה הערכת משקל קלינית (מישוש ידני) והתוצאה הייתה 2,800 גרם. ב־2 באוקטובר 2010 נולד הקטין בלידה נרתיקית רגילה, במשקל 4,026 גרם. בדיעבד אובחן שיתוק Erb.
בדצמבר 2018 הוגשה תביעת נזיקין נגד בית החולים ונגד קופת חולים כללית (שמפעילה אותו). מטעם התובעים הוגשה חוות דעת מיילדותית של ד״ר רמי מאור וחוות דעת אורתופדית שהעריכה נכות צמיתה של 30%; בית המשפט מינה מומחה מטעמו שהעריך 25%. מטעם הנתבעים הוגשה חוות דעת של פרופ׳ יריב יוגב וחוות דעת אורתופדית שהעריכה 10%.
מה טענו הצדדים
ד״ר מאור טען, בין היתר, כי רישום AGA הלקוני — בלי מספר בגרמים — מלמד על בדיקה רשלנית או על אי־ביצוע; שהרקע הסוכרתי של היולדת וממצאי ההיריון הצביעו על עובר מקרוזומי (מעל 4,000 גרם); ושהפער בין ההערכה הקלינית לבין משקל הלידה חייב הערכה נוספת והפניה לניתוח קיסרי, כדי למנוע פרע כתפיים שגרם לשיתוק.
פרופ׳ יוגב טען כי הצוות פעל לפי הסטנדרטים המקובלים: משקל העובר לאורך ההיריון היה בתחום הנורמה, ההערכות בבית החולים (AGA ו־2,800 גרם) לא הצביעו על משקל מעל 4,000 גרם, ולכן לא נפל פגם בהפניה ללידה נרתיקית. לפי נייר העמדה של האיגוד הישראלי למיילדות וגניקולוגיה, יש להעדיף קיסרי ביולדת סוכרתית כשההערכה בזמן אמת עולה על 4,000 גרם — לא לפי משקל הלידה בדיעבד. עוד טען כי לפי התיעוד לא היה קושי בחילוץ כתפיים, וכי הפגיעה נגרמה כנראה בחיים התוך־רחמיים; שיתוק Erb מוכר גם אחרי ניתוח קיסרי.
השלום והמחוזי: התרשלות וקשר סיבתי
בית משפט השלום (השופט א׳ כנעאן) קיבל את התביעה ופסק פיצוי של כ־1.11 מיליון ש״ח בתוספת הוצאות. הוא דחה את הטענה שממצאי ההיריון כשלעצמם הגדירו עובר מקרוזומי או «שבירת אחוזונים», וקבע כי AGA פירושו משקל שאינו עולה על 3,600 גרם — כך שהנתבעים הרימו את נטל הנזק הראייתי לגבי תוצאת הבדיקה הסונוגרפית. למרות זאת קבע כי הפער הבולט בין AGA לבין 2,800 גרם חייב שקילה מחדש או בדיקה נוספת לפי נייר העמדה; בהעדר בדיקה כזו הועבר הנטל לנתבעים להראות שהערכה נוספת לא הייתה מגיעה לסף 4,000 גרם — והם לא הרימו אותו. גם בקשר הסיבתי הועבר הנטל: הנתבעים לא הוכיחו שניתוח קיסרי לא היה מונע את הנזק.
בית המשפט המחוזי בחיפה (סגנית הנשיא ב׳ טאובר והשופטים ס׳ ג׳יוסי ומ׳ דאוד) דחה את ערעור המוסדות הרפואיים ב־11 בספטמבר 2023 (ע״א 76974-01-23). הוא אימץ את פרשנות נייר העמדה שלפיה הבדל בולט בין הערכה קלינית לסונוגרפית מחייב שיקול דעת של רופא חדר הלידה — גם כששתי ההערכות מתחת ל־4,000 גרם — וכן את העברת הנטל בקשר הסיבתי.
רשות ערעור ב«גלגול שלישי»
המוסדות הרפואיים ביקשו רשות ערעור לעליון. הם טענו להשלכות רוחב על חדרי לידה ולקביעות עקרוניות: פרשנות שגויה של נייר העמדה, והעברת נטל סיבתי בלי בסיס דוקטרינרי ברור (Res ipsa / נזק ראייתי). המשיבים טענו שאין מקום לגלגול שלישי ושאין להתערב בממצאי עובדה. לאחר דיון ב־3 ביוני 2024 קבעה השופטת וילנר כי השאלה עקרונית וראויה לבירור נוסף; הבקשה התקבלה ונדון כערעור לפי תקנה 149(2)(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע״ט־2018.
אין הוכחת חריגה מסטנדרט הטיפול
העליון קבע כי לא הוכח שהצוות חרג מהפרקטיקה המקובלת. ההנחה שהבדיקות בוצעו בחוסר מקצועיות נטענה בעלמא; עצם היות הרופא שביצע את הסונוגרפיה מתמחה בתחילת דרכו אינה מלמדת, כשלעצמה, על רשלנות.
עיקר פסק הדין המחוזי נשען על «נורת אזהרה» מחמת הפער בין שתי הבדיקות. לאחר עיון בנייר העמדה קבעה השופטת וילנר כי פרשנות זו אינה עולה מהוראותיו. נייר העמדה מגדיר מקרוזומיה כמשקל לידה של 4,000 גרם ומעלה, ומנחה: ביולדת המתקבלת ללידה יש לבצע הערכה קלינית; רק כשההערכה הקלינית גבוהה מ־4,000 גרם יש לשקול הוספת הערכה אולטרה־סונית; ואם יש הבדל בולט בין הקלינית (המקרוזומית) לסונוגרפית — יקבע ניסיונו של הרופא בחדר הלידה. כל עוד ההערכה הקלינית אינה מצביעה על מקרוזומיה — כבענייננו (2,800 גרם) — אין עיגון בנייר העמדה לחובה לבחון פער בין בדיקות או להפנות לקיסרי רק מחמתו. המשיבים גם לא הוכיחו פרקטיקה מחמירה יותר מהנייר. לכן האמצעים שננקטו תואמים את שרופא סביר היה נוקט.
די בכך לקבלת הערעור: באין חריגה מסטנדרט סביר אין אחריות ברשלנות — גם אם בדיעבד נגרם נזק.
גם הקשר הסיבתי לא הוכח — ואין להעביר את הנטל בקלות
השופטת וילנר הוסיפה כי גם אילו הייתה מוצאת התרשלות, המשיבים לא הוכיחו קשר סיבתי בין ההתרשלות הנטענת לבין הנזק. השאלה הסיבתית הייתה האם ניתוח קיסרי היה מונע את השיתוק. הערכאות קמא העבירו את הנטל לנתבעים, אך המסלול הדוקטרינרי היה עמום: השלום ערבב בין «הדבר מעיד על עצמו» (סעיף 41 לפקודת הנזיקין) לבין נזק ראייתי מחסר רישום, בלי דיון מפורט בתנאי כל אחת מהדוקטרינות.
לגבי נזק ראייתי «נפרד» (חסר ברישום) — הנטל לביסוס הטענה עצמה נשאר על התובע: עמימות עובדתית שנגרמה מנזק לראיות שבשליטת הנתבע, עקב התרשלותו, באופן שמונע הוכחת עובדות הנדרשות לתביעה; והעברת הנטל נוגעת רק לעובדות שהרישום החסר יכול היה לברר. המחוזי קשר את אי־ביצוע הערכת משקל נוספת לנזק ראייתי — אך העדר תוצאה של בדיקה שלא נערכה אינו שופך אור על מה גרם לשיתוק: פרע כתפיים בלידה או פגיעה תוך־רחמית. משקל הלידה בפועל היה ידוע בדיעבד; לעניין הסיבתיות לא נוצר חסר ראייתי שמקורו ברישום חסר.
גם אם היה מועבר נטל לגבי תוצאת בדיקה שלישית (ומכאן, לכל היותר, מסקנה על התרשלות בהפניה לקיסרי) — הנטל להוכיח שהנזק נגרם משום שהלידה הייתה נרתיקית ולא קיסרית נשאר על התובעים. טענת הנתבעים לפגיעה תוך־רחמית ולהעדר פרע כתפיים לא הופרכה. לבסוף דחה העליון גם גישה שלפיה די ב«הגברת סיכון» כשלעצמה כדי להעביר את נטל השכנוע — בלי עיגון בפסיקת בית המשפט העליון.
התוצאה
הערעור התקבל. פסק דין המחוזי בוטל; התביעה נגד המרכז הרפואי העמק וקופת חולים כללית נדחתה. בנסיבות העניין — לא נעשה צו להוצאות.
מה אפשר ללמוד מההחלטה
- סטנדרט לפי נייר עמדה בזמן אמת: מקרוזומיה והפניה לקיסרי נבחנים לפי הערכת המשקל בעת הבדיקה, לא לפי משקל הלידה בדיעבד.
- פער בין בדיקות אינו אוטומטית רשלנות: לפי נייר העמדה, חובת השיקול הנוסף בקשר להבדל בולט קמה כשההערכה הקלינית מצביעה על מקרוזומיה (מעל 4,000 גרם).
- מתמחה ≠ רשלנות: ביצוע בדיקה על ידי רופא בתחילת התמחותו אינו, כשלעצמו, מוכיח חריגה מסטנדרט.
- נטל סיבתי על התובע: גם כשיש טענה לטיפול לקוי, יש להוכיח שהנזק נגרם מהטיפול — לא די בהעברת נטל מעורפל.
- נזק ראייתי מוגבל: חסר רישום או אי־בדיקה מעבירים נטל רק לעובדות שהיו יכולות להתברר מאותו חסר — לא לכל שאלת הסיבתיות.
- הגברת סיכון לבדה אינה מספיקה: העברת נטל אינה נובעת אוטומטית מטענה שההתרשלות «הגבירה את הסיכון».
- גלגול שלישי ברשלנות רפואית: שאלות עקרוניות על סטנדרט מיילדותי ועל העברת נטלים עשויות להצדיק רשות ערעור לעליון.
סיכום
רע״א 326/24 מחזיר את מרכז הכובד למה שהיה ידוע לצוות לפני הלידה: שתי הערכות משקל מתחת לסף המקרוזומיה, ופרשנות מדויקת של נייר העמדה. העליון לא הכחיש את חומרת שיתוק Erb ואת סבל המשפחה, אך קבע כי בנזיקין אין אחריות בלי הוכחת חריגה מסטנדרט סביר ובלי קשר סיבתי מוכח — ואין לקצר את הדרך בהעברות נטל שאינן עומדות בתנאי הדוקטרינות. להורים, למוסדות רפואיים ולעורכי דין בתחום הרשלנות הרפואית זו תזכורת: תוצאה קשה אינה מחליפה הוכחת התרשלות וסיבתיות לפי דין.
באי כוח הצדדים
בשם המבקשים: עו״ד מריאנה נובק מנדל.
בשם המשיבים: עו״ד אסף נוי.
מקור: רע״א 326/24, בית המשפט העליון, 17.3.2025.
שמות הצדדים הפרטיים מצומצמים לכינוי פלוני, כמו בפסק הדין. אין בכתבה ייעוץ משפטי. כל מועד וקביעה נבדקו מול פסק הדין עצמו. באי כוח הצדדים — רק כפי שפורטו בכותרת פסק הדין.