שני חברים נוסעים ברכב שטח בשבילי הגליל התחתון, סמוך לנחל תבור. מולם מגיח נחיל דבורים גדול, והרכב ״מתנגש״ בו. הם עוצרים, יורדים, ומנקים את עצמם ואת הרכב ממאות דבורים מתות כדי להמשיך בדרכם. כשהם חוזרים לרכב, אחד מהם מתחיל לדבר בצורה מוזרה. הוא מובהל לבית החולים ״העמק״, ושם מתברר שלקה בשוק אנפילקטי שגרם לו נזק מוחי. לטענתו, מאז הוא זקוק לסיוע בכל שעות היממה.

האם זו ״תאונת דרכים״, שבגינה מבטחת הרכב חייבת לפצות לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים? ב־26 במאי 2026 (י׳ בסיוון תשפ״ו) השיב בית המשפט העליון בשלילה. בפסק הדין בע״א 2231/24 פלוני נ׳ פלוני ושומרה חברה לביטוח בע״מ, שכתב הנשיא יצחק עמית ושאליו הצטרפו השופטים אלכס שטיין וחאלד כבוב, נדחה ערעורו של הנפגע. ״לכל נזק יש שם ברפואה, אך לא לכל נזק יש שם של אחראי במשפט״, ציטט הנשיא מהלכה ותיקה, וקבע שהנזק נותר ״יתום״.

העובדות והדרך לעליון

האירוע התרחש ב־20 במרץ 2021. הנפגע תבע את הנהג, חברו, ואת שומרה, מבטחת הרכב, בבית המשפט המחוזי בתל אביב־יפו. שומרה טענה שאין כאן תאונת דרכים כלל: לשיטתה, הרכב היה רק ״זירה״ שבה התרחש אירוע שאין לו קשר לסיכוני התחבורה. המבטחת ויתרה על חקירת המצהירים מטעם התובע, והתיק הוכרע על סמך סיכומים בכתב.

ב־25 בינואר 2024 דחתה השופטת ס׳ רסלר־זכאי את התביעה והטילה על התובע הוצאות. היא קבעה שגרסתו ״מתפתחת״, כי העובדות בכתב התביעה, בתצהיר החבר ובסיכומים היו שונות קמעא, ושלא הוכח מתי בדיוק נעקץ. לדבריה, מועד העקיצה ממילא אינו משנה. אם נעקץ בתוך הרכב, הרכב היה זירה בלבד. אם נעקץ מחוצה לו, הנסיעה כבר הסתיימה. ואם נעקץ בזמן ניקוי הרכב לקראת המשך הדרך, אין זו פעולה חיונית לנסיעה. המחוזי נשען גם על פסק דין של בית המשפט המחוזי בתל אביב מ־1999 (עניין בנימינוב), שבו נקבע, בנסיבות כמעט זהות, שעקיצת דבורה אינה מסוג הסיכונים ששימוש ברכב יוצר.

מה טען הנפגע בערעור

בערעור נטען שהמחוזי קבע עובדות שלא נטענו, למשל שהדבורים חדרו לרכב לפני העצירה ואחריה, בעוד שמהתצהיר עולה שהעקיצה נגרמה מההתנגשות עצמה. עוד נטען שגם עצירה לניקוי הרכב היא חלק מהשימוש בו. הנפגע הסתמך על ע״א 5903/22 כלל נ׳ פלונית (2023), שבו נקבע שעצירה כדי להפעיל יישומון ניווט אינה מפסיקה את ה״נסיעה״. לטענתו, היתקלות בנחיל היא סיכון מובנה בנסיעת שטח, והמקרה דומה להלכת ״הספארי״: ברע״א 2820/20 שירביט נ׳ המרכז הזואולוגי (2020) הוכרה כתאונת דרכים פגיעה של אנטילופות ברכב שטייל בפארק. הנפגע הוסיף שביקש למנות מומחה רפואי, אך המחוזי בחר לדון קודם בנסיבות האירוע.

שומרה השיבה שמדובר בעקיצה אחת באזור הצוואר, ולכן תיאור של ״התנגשות״ בנחיל ״חוטא לאמת״. לטענתה, מהתצהיר ומדו״ח מד״א אפשר להניח שהעקיצה אירעה אחרי הירידה מהרכב, וניקוי בגדים ורכב מדבורים אינו ״שימוש ברכב מנועי״, בוודאי לאור המגמה המצמצמת בפסיקה.

המשוכה הראשונה: מתי בדיוק נעקץ?

הנשיא עמית קבע שהנטל להוכיח את רכיבי ההגדרה של ״תאונת דרכים״ מוטל על התובע, ומהתצהיר אי אפשר לדעת מתי אירעה העקיצה. לדבריו, ״על פניו, די בכך״ כדי לדחות את התביעה. בהערה חשובה למתדיינים הוסיף שסעיף 6א לחוק, המגביל הגשת חוות דעת רפואיות מטעם הצדדים, חל רק כשכבר ידוע שהאדם נפגע בתאונת דרכים. הוא אינו חל על הוכחת השאלה הזו עצמה (רע״א 7177/09 הכשרת הישוב נ׳ שמשון). כלומר, בשלב החבות אפשר היה להגיש חוות דעת מומחה לפי הדין הכללי, למשל כדי לבסס מתי אירעה העקיצה.

למרות זאת, הנשיא בחן את שלוש האפשרויות: עקיצה מיד עם ההתנגשות ולפני העצירה; עקיצה אחרי שהשניים ירדו מהרכב; ועקיצה כשחזרו לנקות אותו. באפשרות השנייה, הנסיעה הסתיימה כשהרכב נעצר והשניים יצאו ממנו. באפשרות השלישית, ניקוי רכב מדבורים אינו פעולה ״חיונית במובן הפיסי״ לנסיעה, וגם אינו ״חלק טבעי ואינטגרלי״ ממנה, לפי המבחן שנקבע ברע״א 8744/18. הנשיא הבחין בין שימוש ביישומון ניווט, שהוא ״מעשה של יום ביומו״, לבין ניקוי נחיל מהרכב. לדבריו, המקרה קרוב יותר לרע״א 19904-10-24 קרנית נ׳ מגדל (2025). שם נקבע שעצירה כדי להוציא אוכל מתא המטען לילדות רעבות עוצרת את הנסיעה.

המשוכה השנייה: הרכב כ״זירה״ בלבד

לב פסק הדין הוא הקביעה שגם אם האפשרות הראשונה הייתה מוכחת, כלומר עקיצה בעקבות ההתנגשות ותוך כדי נסיעה, אין קשר סיבתי משפטי. המבחן הוא ״מבחן הסיכון״ בשילוב ״מבחן השכל הישר״ (ע״א 6936/11 המגן נ׳ פלוני): האם התממש סיכון תחבורתי, שמפניו נועד החוק להגן מאז תיקון 8? הרכב הוא ״זירה״ בלבד כשהשימוש בו לא תרם תרומה רלוונטית וממשית לנזק, ועצם הנוכחות ברכב אינה תרומה כזו. כך גם כשהסיכון יכול היה להתממש באותה שכיחות במסעדה או בבית. כך נקבע בדנ״א 4015/99 רותם נ׳ מזאוי, על כדור שנפלט מרובה, ובע״א 8238/14 סילאוי נ׳ שירביט, על מטען חבלה שהוצמד לרכב.

לפי הנשיא, עקיצת דבורה אינה אחד מסיכוני הדרך, ״גם אם מדובר בנסיעה בשדות ברכב שטח״. השאלה מדוע הדבורה הייתה ברכב עשויה להיות רלוונטית לקשר הסיבתי העובדתי, אבל לא לקשר המשפטי. הנפגע ניסה להבחין בין המקרה שלו לעניין בנימינוב: שם הדבורה פשוט נכנסה לרכב, וכאן נטען שהרכב פגע בנחיל. לפי הנשיא, ״האבחנות הדקיקות״ האלה ״אינן רצויות״. העובדה שמדובר בעקיצה אחת רק מחזקת את המסקנה שהנזק יכול היה לקרות גם מחוץ לרכב.

למה הספארי כן, והדבורים לא

הנשיא עמית הוא שכתב את החלטת הספארי, וכאן הסביר את ההבדל. שם, הנזק נגרם מעצם ההתנגשות של בעל החיים ברכב, כמו במקרים שבהם רכב התנגש בפרה או בגמל, שהנשיא הביא כדוגמה. כאן הנזק נגרם מהעקיצה, לא מההתנגשות. וחשוב מכך, בפארק ספארי מבקרים מסיירים ברכב בין בעלי חיים שמשוטטים חופשי, ולכן המפגש ביניהם הוא ״סיכון מקומי וטבעי״ של הדרך עצמה ושל סביבתה. עקיצת דבורה, לעומת זאת, ״עשויה להתממש באותה מידת שכיחות בכל מקום״. הנשיא אף הפנה לביקורת אקדמית שנכתבה על תוצאת הספארי עצמה, והדגיש שהתוצאה שם נשענה על המאפיינים הייחודיים של המתחם.

המשמעות המעשית

השורה התחתונה

הערעור נדחה. המחוזי הטיל על התובע הוצאות, אבל העליון לא עשה צו להוצאות בערכאת הערעור, ״מבלי להקל ראש במצבו״ של הנפגע. התוצאה קשה: אדם שנפגע קשה במהלך טיול ברכב נותר בלי פיצוי לפי חוק הפיצויים. ההנמקה, לעומת זאת, ברורה. חוק הפלת״ד מפצה על סיכוני תחבורה, לא על כל מה שקורה בתוך רכב.

מקור: ע״א 2231/24, בית המשפט העליון, 26.5.2026.

שמות הצדדים הפרטיים מצומצמים לכינוי פלוני, כמו בפסק הדין. אין בכתבה ייעוץ משפטי. כל מועד וציטוט נבדקו מול פסק הדין עצמו.