על האחריות לתאונה לא היה ויכוח. הרכב הפוגע לא עצר בתמרור ״עצור״, נכנס לצומת ופגע בצדו של רכב שחלף בו. המחלוקת שהגיעה לבית משפט השלום באשדוד נגעה למועד: האם התאונה אירעה ב־4 בספטמבר 2023, כמו שטענו שני הנהגים, או לפני 29 באוגוסט 2023, היום שבו הנפיקה שומרה חברה לביטוח פוליסת צד ג׳ לרכב הפוגע. ב־8 באוקטובר 2026 הכריע השופט יהודה ליבליין בת״א 49048-02-24 לטובת הנפגע, וחייב את שומרה לשלם לו 102,500 ש״ח.

פסק הדין עוסק בנזק רכוש ולא בנזק גוף, אבל הוא נוגע בשאלה שמבטחים ונפגעים פוגשים שוב ושוב: מה עושים כשהפוליסה נרכשה ימים ספורים לפני התאונה, והמבטחת חושדת שהיא נרכשה בעצם אחריה.

הרקע: שישה ימים בין הפוליסה לתאונה

לפי העובדות שאינן שנויות במחלוקת, התובע נהג ברכב מרצדס משנת 2021 ברחוב החרושת בקריית מלאכי. בצומת עם רחוב העמל הגיח רכב סובארו משנת 2008, שנהגו לא עצר בתמרור ״עצור״, ופגע בצדו הימני של רכב התובע. שומרה הפיקה לרכב הפוגע פוליסת ביטוח אחריות כלפי צד ג׳ ב־29 באוגוסט 2023. לפי שני הנהגים, התאונה אירעה שישה ימים אחר כך.

שומרה לא הכחישה שהייתה תאונה בין שני הרכבים. היא נשענה על דו״ח חקירה שנערך עבורה, ולפיו ״מדובר בפוליסה שהופקה אצל הנתבעת רק לאחר מקרה התאונה״. עוד טענה שמבוטחה לא שיתף פעולה ולא סיפק ראיות למועד, ושהנזק לא הוכח, משום שהתובע מכר את הרכב ולא גילה במה מכר אותו. הנהג הפוגע, שנתבע לצדה, תמך בגרסת התובע. לפני שנחקרו השמאים הסכימו הצדדים שהנזק לרכב עומד על 102,500 ש״ח כולל מע״מ, ונותרו שתי שאלות: מועד התאונה, והאם מכירת הרכב משנה את החשבון.

על מי הנטל

בית המשפט פתח בשאלת נטל ההוכחה, בהסתמך על ע״א 78/04 המגן נ׳ שלום גרשון הובלות. לפי ההלכה שם, מי שתובע תגמולי ביטוח צריך להוכיח שהמקרה נכנס לתנאי הכיסוי, והמבטחת צריכה להוכיח שחל חריג הפוטר אותה. כאן שומרה לא הודתה שקרה ״מקרה ביטוח״ ולא נשענה על חריג. היא טענה שהמקרה כלל לא אירע בתקופת הביטוח. לכן, נקבע, הנטל מוטל על התובע במלואו.

באותה פרשה נאמר גם שלשאלת הנטל יש משמעות רק במצב של ״תיקו ראייתי״, כלומר כשהראיות מאוזנות. אם אחד הצדדים הצליח לשכנע במאזן ההסתברויות, אין זה משנה על מי היה הנטל. השופט ליבליין כתב שלאחר בחינת מכלול הראיות, ״שלא בלי לבטים״, התובע עמד בנטל.

מה הטה את הכף

עדות התובע. שומרה טענה לסתירות, אבל בית המשפט מצא שלכל היותר השיב התובע על חלק מהשאלות שאינו זוכר, והסביר זאת בגילו. לפי בית המשפט, השאלות האלה לא היו בלב המחלוקת. התובע גם הודה, אף שהדבר פועל נגדו, שצילם תמונות סמוך לתאונה ולא הגיש אותן. השופט התרשם מכנות תשובותיו וקבע שעדותו מהימנה.

דוחות איכון הטלפונים. לבקשת שומרה עצמה הוגשו דוחות איכון של הטלפונים הניידים של שני הנהגים ל־4 בספטמבר 2023, בין 08:00 ל־11:00. לפי הדוחות, שניהם שהו באזור התאונה בשעות האלה. הנהג הפוגע מתגורר בעיר אחרת, ולא הוצגה ראיה שהוא מגיע לקריית מלאכי לעתים קרובות. בית המשפט הסכים עם שומרה שאיכון מלמד על נוכחות ולא על תאונה, ובכל זאת ייחס לו משקל. לקבל את עמדתה של שומרה, הסביר, פירושו להניח ששני הנהגים בדו את המועד, דאגו להפיק פוליסה בדיעבד, ואף הגיעו עם הטלפונים לזירה במועד שבחרו, מתוך צפייה שהמבטחת תבקש איכון. השופט לא התרשם שיש להם תחכום כזה. הוא הוסיף שמי שמתאמץ לייצר ראיות כאלה היה מן הסתם דואג גם להעמיד את הרכבים במקום ולייצר ״תמונת תאונה״.

השמאי. שמאי התובע בדק את הרכב יום אחרי המועד הנטען. לראיה זו ניתן משקל מוגבל, אבל בית המשפט ראה בה חיזוק, משום שלא סביר בעיניו שנפגע ימתין כמה ימים עד שהשמאי יבדוק את רכבו.

היעדר מניע. זה הנימוק שבית המשפט הציג ככזה שהטה את הכף. לפי דו״ח החוקר של שומרה, לתובע היה ביטוח מקיף. החוקר טען שלתובע היה אינטרס שלא להפעיל את הפוליסה שלו, בגלל ההשתתפות העצמית וייקור הפרמיה בעתיד. בית המשפט דחה את ההסבר: עלויות כאלה קיימות בכל תאונת ״פח״ שבה הנהג הנפגע אינו אשם, ולא נפוץ שנהג כזה ימציא סיפור, ייקח סיכון לאישום פלילי ויישא בעלויות של הליך משפטי, רק כדי לחסוך השתתפות עצמית. לפי ניסיונו של בית המשפט, תביעות שביסודן רמייה מאופיינות דווקא בנפגע שאין לו ביטוח כלל, ולכן הוא מחפש מבטחת אחרת שתישא בנזק. זה לא היה המקרה.

מה עמד לחובת התובע

פסק הדין לא מתעלם מהחולשות. לעדותו של הנהג הפוגע בית המשפט לא נתן אמון. הוא טען שהייתה לו פוליסה קודמת אך לא הציג ראיה לכך, ומלוח הזמנים שתיאר עלה שלא הייתה לו פוליסה תקפה לפני 29 באוגוסט. הוא גם לא זכר אם התאונה אירעה בבוקר, בצהריים או בערב. התמונות שהתובע צילם ולא הגיש נזקפו לחובתו, לפי החזקה שבעל דין שנמנע מהבאת ראיה שבידיו מניח שהיא הייתה פועלת נגדו. מנגד, בית המשפט דחה את טענת התובע שיש לזקוף לחובת שומרה את העובדה שלא הביאה ראיות משלה. למבטחת אין ראיות אובייקטיביות משלה, נקבע. היא יכולה רק לאסוף ראיות, והיא אספה.

ומה לגבי הסמיכות בין הנפקת הפוליסה לתאונה? לפי בית המשפט, היא יכולה להצדיק את החשד של המבטחת, אבל אינה ראיה לחובת התובע. כך במיוחד כשאין ראשית ראיה לכך שהתובע עודד את הנהג הפוגע להוציא פוליסה אחרי תאונה שכבר קרתה.

על מקרה אחר שבו מבטחות ניסו להתנער מכיסוי, הפעם בתביעת נזק גוף, ראו הכתבה על הנפילה באימון הקפיצות.

הרכב שנמכר והלכת הנסון

שומרה טענה שגם אם התאונה בתוך תקופת הביטוח, התובע לא הוכיח נזק: הוא מכר את הרכב ולא הציג את מחיר המכירה. היא הסתמכה על ע״א 3608/17 הנסון (ישראל) נ׳ אל סייד ספאלדין, שבו נקבע שהיעדר ראיות כאלה פועל לחובת התובע. בית המשפט ציין שהתובע אכן לא דיווח על המכירה, אבל האמין לעדותו שמכר את הרכב בסכום נמוך ב־170,000 ש״ח ממחיר המחירון. לפי בית המשפט, קונה של רכב פגוע ישלם מחיר שמשקף לא רק את הנזק, אלא גם את הזמן שיידרש לתיקון ואת העובדה שלא יוכל להשתמש ברכב מיד.

בית המשפט גם הבחין בין המקרים. בפרשת הנסון תיקן התובע את המבנה במהלך ההליך, לא הציג את עלות התיקון בפועל ונשען על אומדן של מומחה מטעמו. כאן שני הצדדים הגישו חוות דעת שמאיות, והפער ביניהן היה גדול. שמאי התובע העריך נזק ישיר של 87,432 ש״ח לפני מע״מ וירידת ערך של 14.5% (53,258 ש״ח), יחד יותר מ־152,000 ש״ח. שמאי שומרה העריך נזק של 41,414 ש״ח לפני מע״מ וירידת ערך של 8.5% (31,220 ש״ח), כ־80,000 ש״ח בסך הכול. לפי בית המשפט, ההסכמה על 102,500 ש״ח הפכה את האומדן ל״ראיה שהיא כמעט חלוטה״, שצד יכול לסגת ממנה רק במקרים חריגים.

מה זה אומר בפועל

זהו פסק דין של בית משפט שלום, שניתן לערער עליו, והוא אינו מחייב ערכאות אחרות. הוא מראה איך בית משפט שוקל ראיות נסיבתיות בשאלת מועד, כשאין עדים חיצוניים ואין תיעוד מהזירה.

התוצאה: התביעה התקבלה ושומרה תשלם לתובע 102,500 ש״ח, וכן 20,000 ש״ח שכר טרחת עורך דין והוצאות משפט. בית המשפט לא חייב אותה במלוא שכר השמאי והאגרה, משום שהפיצוי היה כשני שלישים מסכום התביעה. לנהג הפוגע לא נפסקו הוצאות, משום שבית המשפט לא נתן אמון בעדותו.

מקור: ת״א 49048-02-24, בית משפט השלום באשדוד, 8.10.2026 (נוסח מלא).

שמות התובע והנהג הפוגע אינם מופיעים בכתבה. אין בכתבה ייעוץ משפטי. העובדות, הסכומים והמועדים נבדקו מול פסק הדין.