אוגוסט 2020, כביש 8900. ספר עצמאי בן 29 נוהג ברכבו, ולפתע אוטובוס מתנגש בו חזיתית. צוות מד״א תיאר את התאונה כתאונה «בקינמטיקה קשה», והרכב הוכרז אובדן גמור. הנהג פונה באמבולנס לבית החולים זיו.
ב־18 באוקטובר 2026 (ז׳ בחשוון תשפ״ז) קיבל בית משפט השלום ברמלה את תביעתו לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (ת״א 12672-09-21, פלוני נ׳ הפניקס חברה לביטוח בע״מ, השופטת מיכל מועלם שיפרמן). הפניקס, מבטחת השימוש ברכב, לא חלקה על החבות, והמחלוקת נסבה רק על גובה הנזק. בסוף חויבה לשלם 406,770 ש״ח, בתוספת שכר טרחת עורך דין של 13% ומע״מ והוצאות משפט. מה שמעניין בפסק הדין הוא ההכנסות: אחרי התאונה הן לא ירדו אלא עלו, ובכל זאת רוב הפיצוי, 346,439 ש״ח, נפסק בגין פגיעה בכושר ההשתכרות בעתיד.
מה נמצא בבית החולים
בחדר ההלם בזיו אובחנו חבלות בצוואר, בכף יד ימין ובברכיים, חתכים באצבע וגוף זר. הנפגע אושפז עד 25.8.2020. במעקב התגלו כאבים והגבלה בתנועות הצוואר, כאבים והגבלה בברך שמאל עם קרע במיניסקוס, ותהליך אובלי בשריר הווסטוס מדיאליס, חלק משרירי הירך, על רקע פציעת degloving, כלומר קילוף של הרקמה הרכה. בבדיקת אולטרסאונד נמצאו בידו שברי זכוכית. הוחלט לא להוציא אותם בניתוח, משום שהניתוח היה עלול לפגוע בעצב.
המומחה: 18.3%, והמבטחת מכירה רק בברך
בית המשפט מינה את פרופ׳ מיכאל סודרי, אורתופד, כמומחה מטעמו. המומחה קבע נכות זמנית של 100% לשלושה חודשים, 30% לשלושה חודשים נוספים ו־20% לחודשיים. מ־1.5.2021 קבע נכות צמיתה משוקללת של 18.3%, שמורכבת מארבעה רכיבים:
- ברך שמאל: 10%.
- שריר הווסטוס מדיאליס: 2.5%, רבע מהסעיף בתקנות, בגין פציעה שנרפאה בלי פגיעה בכוח המוטורי.
- עמוד שדרה צווארי: 10%, ומהם רק 5% יוחסו לתאונה. לפי המומחה, הממצאים ב־MRI הם ניווניים ולא טראומטיים, והם מסבירים תלונות שהיו לתובע כבר ב־2015. מחצית הנכות יוחסה לתאונה בגלל האפשרות שהיא החמירה את המצב.
- כף יד ימין הדומיננטית: 2% בהערכה חופשית, בגלל הגופים הזרים שנותרו בגיד של האצבע השלישית.
הפניקס חלקה על כמעט כל הקביעות, וטענה שמלבד הברך כל הנכויות ניתנו «מחמת הספק». היא הסתמכה בין היתר על הביטוח הלאומי. התאונה הוכרה שם כתאונת עבודה, אבל הוועדה הרפואית לא אימצה את קביעות המומחה, וקבעה שאין לתובע מגבלה בצוואר. המבטחת הזכירה גם קרע ברצועה הצולבת בברך ימין משנת 2015, שבגינו נקבעה לתובע בעבר נכות של 10%, ונפיחות ברגל שהוועדה ייחסה לאי ספיקה ורידית ולדליות ולא לתאונה.
בדיון ההוכחות ב־12.5.2026 נחקרו המומחה, התובע ואשתו. המומחה לא שינה את קביעותיו. על הירך הסביר ש«הייתה פגיעה מאוד קשה», שבה כיס דם «תולש את כל הרקמה הרכה», ושנותר שקע בעור עם הצטלקות. על הצוואר נשאל אם ההגבלה שמצא בבדיקה רצונית, לנוכח ממצאי הביטוח הלאומי מדצמבר 2022 על תנועות צוואר מלאות בזמן התלבשות. הוא השיב שתלונה על כאב בבדיקה פסיבית היא סוג של התנגדות, שרופא אינו יכול תמיד לדעת את האמת המדויקת בעניין סובייקטיבי, ושיש תלונות מתועדות עד 2021. הוא הוסיף שהתרשם שהתובע אמר את האמת. התובע עצמו העיד שלא ערער על החלטת הביטוח הלאומי בעניין הצוואר בעקבות ייעוץ משפטי שקיבל.
על כף היד טענה המבטחת שזה ממצא «ללא כל השפעה קלינית», שכן הבדיקה הייתה תקינה לחלוטין. השופטת דחתה את הטענה. אין חולק שבידו הדומיננטית של התובע נשארו גופים זרים זעירים שאי אפשר להוציא בלי סיכון לעצב, והמומחה הסביר שהם עלולים להפריע לו בעבודתו כספר. חוות הדעת אומצה במלואה: 18.3%.
עד יחיד, ובכל זאת אמין
הפניקס ביקשה להתייחס לעדות התובע בזהירות, משום שזו עדות יחידה של בעל דין לפי סעיף 54 לפקודת הראיות, ולדבריה עדות אשתו אינה יכולה להיחשב סיוע. השופטת הזכירה שהסעיף אינו מונע הכרעה על סמך עדות יחידה, כל עוד בית המשפט מנמק מדוע. היא קבעה שעדותו אמינה, קוהרנטית ועקבית, שהיא מתיישבת עם המסמכים ושהמבטחת לא הצביעה על סתירות בה.
הנכות התפקודית: 16.21%
התובע ביקש לקבוע נכות תפקודית של 20%, גבוהה מהנכות הרפואית, בטענה ששילוב הפגיעות מחריף את השפעתן. הפניקס טענה שאין לנכות שום השפעה: התובע ממשיך לעבוד כספר עצמאי בהיקף מלא, ושכרו עלה. לפני התאונה עבד גם כשכיר בחלוקת עיתונים, עבודה שדרשה נהיגה רבה ונשיאת משקלים, ולשם הוא לא חזר. לדבריו, עמידה ממושכת גורמת לנפיחות קשה ברגל שמאל ומחייבת אותו לשבת ולהרים את הרגל. הוא סובל מכאבים בצוואר בגלל ההטיה כלפי הלקוח, ומכאבים דוקרים ביד, שבגללם הוא נאלץ לעצור את העבודה. «יש פעמים שהזכוכיות היו פה בתוך היד ממש זזות, ואני אפילו לא יכול ללחוץ את היד», העיד.
השופטת קבעה שהנכות הרפואית משקפת את הנכות התפקודית, בעיקר בגלל אופי העבודה של ספר: עמידה רצופה, מוטוריקה עדינה בידיים ובאצבעות והטיית הצוואר כלפי מטה. הנכות בגין שריר הירך נגרעה, כי המומחה עצמו הסכים בחקירתו שהשריר חזר לתפקוד מלא ושאין בעיה תפקודית. אם משקללים מחדש את שלוש הנכויות שנותרו, 10%, 5% ו־2%, מתקבל 16.21%, וזו הנכות התפקודית שנקבעה.
הנכות לא הועמדה על שיעור גבוה מהרפואית, משום שהשכר עלה. התובע טען שהעלייה נובעת ממכירת תמרוקים ומהתייקרות הטיפולים, ושבפועל הוא עובד פחות, עם הפסקות רבות ובלי מוצאי שבת. הוא לא הביא נתונים על היקף המכירות, על קצב עליית המחירים או יומני עבודה שמשווים את מספר הלקוחות לפני התאונה ואחריה, ולכן הטענה לא הוכחה.
בסיס השכר: 7,500 ש״ח לעבר
לפני התאונה הרוויח התובע כשכיר כ־3,400 ש״ח בחודש, שממנו לא נוכה מס הכנסה בגלל מקום מגוריו. לגבי ההכנסה כעצמאי הוא לא הציג דוחות מע״מ או אישור רואה חשבון על החודשים 1–8/2020, תקופה שבה המספרה הייתה סגורה שלושה חודשים בסגר הקורונה. בתצהירו העריך את הכנסותיו המשולבות בכ־7,000–8,000 ש״ח, ובתחשיב הנזק ביקש 7,500 ש״ח. הנתבעת הציעה 7,100 ש״ח. בסיכומים ביקש לראשונה 17,823 ש״ח, אחרי שחילק את כל הכנסות 2020 בשישה חודשים. בית המשפט העמיד את בסיס השכר על 7,500 ש״ח, שהם 8,642 ש״ח בשערוך למועד פסק הדין.
הנתונים השנתיים שהציג התובע מראים לאן הלכו ההכנסות אחרי התאונה:
- 2018: 82,835 ש״ח, כ־6,903 ש״ח בחודש.
- 2019: 97,748 ש״ח, כ־8,146 ש״ח בחודש.
- 2020, שנת התאונה: 71,123 ש״ח בלי המענקים (סיוע לעצמאים והוצאות קבועות), כ־5,926 ש״ח בחודש.
- 2021: 90,510 ש״ח בלי 8,233 ש״ח מהביטוח הלאומי, כ־7,543 ש״ח בחודש.
- 2022: 121,553 ש״ח. 2023: 112,510 ש״ח.
- 2024: 191,300 ש״ח לפי הודעת שומה, כ־15,941 ש״ח בחודש.
- 2025: 216,026 ש״ח לפי דוח רווח והפסד, בלי הודעת שומה.
לכן הפסד שכר לעבר הוכח רק בשנים 2020 ו־2021. בשנת התאונה חושב ההפסד לפי תשעה חודשי עבודה, בשל סגירת המספרה בסגר. נפסקו 18,174 ש״ח, ועם ריבית 18,739 ש״ח.
הלב של התיק: 346,439 ש״ח לעתיד
התובע טען שאלמלא התאונה עסקו היה ממשיך לצמוח, והכנסתו הייתה מגיעה לכפל השכר הממוצע במשק, 28,054 ש״ח בחודש, עד גיל 70. כך הגיע ל־1,457,918 ש״ח ועוד 261,842 ש״ח פנסיה. הפניקס טענה שהעסק מצליח עד כדי כך שהתובע נאלץ לדחות לקוחות, והציעה 85,000 ש״ח בלי פנסיה, משום שהוא עצמאי.
השופטת לא קיבלה אף אחת מהעמדות. היא הזכירה את הלכת בורבה: גם נפגע שחזר לעבודתו בלי הפסד שכר זכאי לפיצוי לעתיד, משום שמומו עלול לפגוע בקידומו או בסיכוייו למצוא עבודה דומה אם יאבד את מקום עבודתו. לגבי התחזית על כפל השכר הממוצע, התובע לא הביא שום אסמכתה.
החישוב נעשה כך:
- בסיס לעתיד: 15,941 ש״ח, ההכנסה של 2024 לפי הודעת השומה, שהם 16,585 ש״ח בשערוך. הודעת השומה הוגשה אחרי שלב ההוכחות והתקבלה כראיה בהחלטה מ־2.6.2026, בלי התנגדות של הנתבעת.
- שיעור הגריעה: 16.21%, כמו הנכות התפקודית.
- תקופה: עד גיל 70, לפי ההנחה שעצמאי עשוי לעבוד עד גיל זה.
- פנסיה: לא נוספה, כי בעצמאי היא עלולה ליצור כפל פיצוי (ע״א 4816/20 לסקוב נ׳ פלונית).
- התוצאה: סכום גלובלי של 346,439 ש״ח, «בגבולות מחצית מהתחשיב האקטוארי».
כדי להבין את הסדר גודל: 16.21% מ־16,585 ש״ח הם כ־2,690 ש״ח בחודש. בית המשפט היוון את הסכום עד גיל 70 ופסק כמחצית ממנו. עליית ההכנסות פעלה כאן לשני הכיוונים. היא שללה הפסד שכר לעבר מ־2022 ואילך ומנעה נכות תפקודית גבוהה מהרפואית, אבל היא גם הכפילה כמעט את בסיס השכר לעתיד לעומת 7,500 ש״ח שנקבעו לעבר.
שאר ראשי הנזק
- הוצאות רפואיות וניידות: 7,000 ש״ח. התובע לא הציג קבלות, אף שאישר שהיו הוצאות, וגם קיבל החזרים מהביטוח הלאומי.
- עזרת הזולת: 10,000 ש״ח, לעומת 75,000 ש״ח שנתבעו. המבטחת טענה שעזרת האישה אינה חורגת ממה שמקובל בין בני זוג. השופטת הזכירה שעזרה של בן משפחה אינה שוללת פיצוי, ושהשאלה היא אם הנפגע היה זכאי לעזרה, ולא אם קיבל אותה בפועל. היא קבעה שהנכות «אינה זניחה כלל ועיקר», ושהתובע נזקק ויזדקק לעזרה בגלל הפגיעה ביד הדומיננטית, בברך ובצוואר.
- נזק לא ממוני: 45,508 ש״ח לפי תקנה 2(א), על בסיס נכות רפואית של 18.3% ושלושה ימי אשפוז.
סך הנזק: 427,686 ש״ח. מהסכום נוכו תקבולי הביטוח הלאומי בגין תאונת העבודה: דמי פגיעה של 8,233 ש״ח, שהם 10,133 ש״ח עם ריבית והפרשי הצמדה מ־9.3.2021, ומענק של 9,975 ש״ח, שהם 10,783 ש״ח מ־10.1.2023. בסך הכול נוכו 20,916 ש״ח, ונותרו 406,770 ש״ח, שישולמו תוך 30 יום.
מה אפשר ללמוד
- עלייה בשכר אינה סוף הדיון. נפגע צעיר שחזר לעבוד והרוויח יותר עדיין יכול לקבל פיצוי לעתיד. כאן הוא נפסק כסכום גלובלי, כמחצית מהחישוב האקטוארי.
- ההכנסה האחרונה שהוכחה יכולה לקבוע את הבסיס לעתיד. הודעת השומה ל־2024, שהוגשה אחרי ההוכחות, היא שהעמידה את הבסיס על 16,585 ש״ח ולא על 8,642 ש״ח.
- מי שטוען שהשכר עלה מסיבות אחרות צריך להוכיח זאת. בלי נתוני מכירות, מחירים ויומני לקוחות, הטענה שהעלייה נובעת מתמרוקים ומהתייקרות נדחתה, והנכות התפקודית לא עלתה על הרפואית.
- נכות רפואית אינה תמיד נכות תפקודית. 2.5% בירך נגרעו, כי המומחה הודה שהשריר חזר לתפקוד מלא. מנגד, 2% ביד הדומיננטית של ספר נחשבו תפקודיים במלואם.
- קביעת הביטוח הלאומי לא הכריעה את הכף. הוועדה לא הכירה בנכות בצוואר, ובית המשפט אימץ בכל זאת את חוות הדעת של המומחה, שנבחנה בחקירה, ואת חלוקת הנכות שלו: חצי לתאונה וחצי למצב קודם.
- תיעוד העסק לפני התאונה חשוב. בלי דוחות מע״מ או אישור רואה חשבון לחודשים שלפני התאונה, נקבע בסיס שכר לעבר לפי הממוצע בשנים שקדמו לה, ובקשה מאוחרת בסיכומים ל־17,823 ש״ח לא התקבלה.
- להשוואה: בתיק מקריות, שבו ידו של נהג נמעכה כשהרכב התהפך, הנכות התפקודית נקבעה אף היא נמוכה מהרפואית, אבל מסיבות אחרות: יד לא דומיננטית ושיקום שלא הושלם. ראו שלום קריות: היד נמעכה כשהרכב התהפך.
באי כוח הצדדים
התובע — עו״ד דניאל דהפס.
הנתבעת (הפניקס חברה לביטוח בע״מ) — עו״ד ענת מעברי.
מקור: ת״א 12672-09-21 פלוני נ׳ הפניקס חברה לביטוח בע״מ, בית משפט השלום ברמלה, 18.10.2026.
שם התובע מופיע כפלוני, כמו בפסק הדין, ופסק הדין הותר לפרסום משום שאינו כולל פרטים מזהים. אין בכתבה ייעוץ משפטי. פסק הדין ניתן בערכאה הראשונה, וניתן לערער עליו לבית המשפט המחוזי מרכז–לוד.