שלישי, 3 בנובמבר 2020, בניין מגורים בבנייה. פועל בן 39 מתחיל את היום בהעמסת שקי מלט, שקי חול ולוחות גבס על עגלה ומוביל אותה במעלית לדירה שבה עובדים. אחר הצהריים נשארו לו פרופילים ארוכים, באורך של כשלושה מטרים, שמשמשים להתקנת מחיצות גבס. הם לא נכנסים למעלית, ולכן צריך לסחוב אותם ברגל, במעלה חמש או שש קומות של מדרגות (פסק הדין מזכיר את שתיהן). לדבריו, בהתחלה העלה אותם במנות קטנות, אחד או שניים בכל פעם. אז המנהל דרש ממנו לזרז את הקצב, העמיס על גבו חבילה של כעשרה פרופילים, וכשהתלונן על המשקל סידר אותה כך שרובה נשען על הצוואר. זה היה יום העבודה האחרון שלו בחברה.
ב־16 באוקטובר 2026 (ה׳ בחשוון תשפ״ז) קיבלה השופטת ליעד שגב מבית משפט השלום בבת ים את תביעתו (ת״א 24535-01-22, פלוני אלמוני נ׳ שחר שאול תכנון ובנייה בע״מ). החברה חויבה לשלם לו 352,200 ש״ח, ובנוסף שכר טרחת עורך דין בסך כולל של 83,119 ש״ח, הוצאות העדים והחזר הוצאות המשפט. המעניין בפסק הדין הוא לא הסכום. המעסיקה לא הסתפקה במחלוקת על היקף הנזק: היא טענה שהאירוע כלל לא קרה, ושבאותו יום לא הגיעו לאתר פרופילים בכלל. ההכחשה הגורפת הזו קרסה.
«עורבא פרח»: גרסת המעסיקה
לפי הנתבעת, עבודות האלומיניום באתר הסתיימו ב־1 בנובמבר, ו«לא הגיעו לאתר פרופילי פח» ביום שבו העובד טוען שנפגע. היא הוסיפה שהפרופילים קלים, שהיו באתר עובדים אחרים שהוא יכול היה להיעזר בהם, שהוא לא התלונן ולא דיווח על פגיעה, ושלפני כן לקח חופשה כדי להעביר דירה, וחזר «כאוב ועייף». לגרסתה, אם היו לו כאבים, הם נבעו מעניינים פרטיים ומבעיות בריאות קודמות.
השופטת קבעה, במאזן ההסתברויות, שהאירוע קרה כפי שתיאר העובד. ההכרעה נשענה על כמה ראיות שהצטברו.
קבלן הגבס שראה את החבילה
הראיה המרכזית הייתה עדותו של קבלן גבס עצמאי שעבד באותם ימים באתר. העובד ביקש לזמן אותו רק אחרי שהוגשו ראיות ההגנה, ורק אז מסר את שמו. בית המשפט התיר את העדות בהחלטה מדצמבר 2024, בכפוף לתשלום הוצאות לנתבעת ובהיתר להגיש ראיות נוספות בעקבותיה. הקבלן העיד שראה את העובד מגיע בשתיים בצהריים עם חבילה של עשרה פרופילים, ושהם עשויים מפח ולא מאלומיניום. הוא לא ראה את העובד באתר אחר כך, אף שהוא עצמו הגיע לשם יום נוסף.
השופטת לא התעלמה מכך שהעדות «לא היתה מופת של עקביות», ושהעד לא שש לעזור לתובע ולא חש בנוח להעיד נגד החברה. אבל היא קבעה שמדובר בעד שאין לו עניין בתוצאות ההליך, ושעדותו סותרת את הטענה שלא הובאו פרופילים לאתר. מעדותו עלה גם הסבר שמיישב בין הגרסאות: עבודות השפכטל אכן כבר בוצעו, אבל עדיין חסרו פרופילים, והתובע הוא שהביא את החבילה האחרונה.
בבית המשפט אמר הקבלן שאינו זוכר שהעובד התלונן לפניו על כאבי גב. העובד הגיש תמלילים של שתי שיחות שקיים איתו, שבהן הקבלן אישר את התלונות ואמר: «אני יודע שהוא הרים מסלולים, ניצבים... סך הכל אומר לי תשמע כואב לי הגב». הנתבעת טענה שאין לתת משקל לתמלילים, כי לא הוגשו ההקלטות ולא הובא המתמלל. השופטת דחתה את הטענה. לבקשה לצרף את הראיה צורפו תצהיר של העובד, שהעיד שהוא ששוחח עם הקבלן, ותצהיר של המתמלל על ניסיונו ועל כך שתמלל את השיחות במלואן. הנתבעת לא ביקשה לחקור את המתמלל, לא התלוננה בזמן על היעדר ההקלטות, ולא חקרה את העובד על תצהירו.
עדות סברה וראיות שלא הוגשו
מנהל הנתבעת לא העיד מידיעה אישית. לפי פסק הדין, עדותו נשענה על מסמכים ועל מסקנות שהסיק מהם, ולכן היא «עדות סברה». בחקירתו עלה שיש בידיו ראיות שאמורות להוכיח את גרסת החברה, אבל הן לא הוגשו. השופטת החילה את הכלל הידוע: כשצד אינו מגיש ראיה שבידיו, מניחים שהיא הייתה פועלת לחובתו.
הכלל הזה פעל גם בשאלת התאריך. הנתבעת טענה שאין ראיה שהאירוע שהקבלן תיאר קרה דווקא ב־3 בנובמבר. אבל לא הייתה מחלוקת שזה היה יום העבודה האחרון של העובד בחברה. החברה, כמעסיקה, מחזיקה במלוא המידע על ימי העבודה שלו, ולא הגישה «בדל ראיה» שהוא המשיך לעבוד אחר כך. היא גם לא טענה שהוא נשא פרופילים בתאריך אחר, או שעובדים אחרים העלו אותם.
לכך נוספו סתירות בעדות המנהל. האתר לא היה בשלב הסופי של שפכטל וניקיון, כפי שמשתמע מתצהירו, ועדיין בוצעו בו עבודות גבס. הוא חזר בו בחקירה מהתיאור שמסר על תפקידו של הקבלן. שני עובדים שהעידו מטעם החברה אישרו שייתכן שהפרופילים נרכשו ב־1 בנובמבר, אוחסנו במחסן והובאו לאתר ב־3 בנובמבר.
הוואטסאפ גישר על ששת הימים
העובד לא פנה לטיפול רפואי ביום האירוע. המסמך הרפואי הראשון נכתב ב־9 בנובמבר, שישה ימים אחר כך: «עובד בשיפוצים. ביום שלישי הרים משאות כבדים. ללא חבלה». את הפער גישרו הודעות הוואטסאפ למנהל, שהנתבעת לא הכחישה. ב־23:12 בערב יום האירוע כתב: «ערב טוב בספק לגבי מחר תפוס לי הגב». הודעות דומות נשלחו ב־4, ב־7 וב־8 בנובמבר («עדיין כואב עושה טיפולים»), וב־10 בנובמבר: «עדיין כואב בגב הייתי אצל הרופא הביא לי כדורים».
השופטת תיארה «שרשרת ראייתית» מזמן אמת: הסחיבה, דיווחים כמעט יומיים למעסיק, ובסופם המסמך הרפואי שמייחס לראשונה את הכאבים לעבודה. גם הטענה על בעיות קודמות לא הוכחה. בתיק הרפואי לא נמצא שום רישום על כאבי צוואר לפני האירוע. התלונות היחידות היו על הגב התחתון, ביולי 2017. גם בהודעות הוואטסאפ, מאז מעבר הדירה ועד בוקר האירוע, לא נמצאה תלונה על הצוואר או על הגב.
השופטת הודתה שבגרסת העובד יש «סתירות לא מעטות». לא ברור אם הכאב התחיל כשהועמסה החבילה או רק במדרגות, ואם נשכב אחר כך על ספה או על הרצפה. אבל לדבריה, לא ניתן לצפות שאדם שנחבל בעבודה יזכור את ההתרחשויות דקה אחר דקה, והגרסה הבסיסית שלו נשארה עקבית לאורך כל הדרך.
לא צריך מומחה בטיחות כשעדי ההגנה אומרים «מוגזם»
הנתבעת טענה שהעובד לא הגיש חוות דעת בטיחות על משקל הפרופילים או על שיטת ההרמה. מה שהכריע את השאלה היו דווקא עדי ההגנה עצמם. אחד העובדים העיד שהעלאה של עשרה פרופילים יחד היא «מוגזם ולא מעלים», ושהוא עצמו העלה שניים או שלושה. «אין סיכוי שהוא הרים 10 מוטות», אמר. המנהל עצמו העיד שלפי הנחיותיו, משקל כזה מרימים בצוותא ולא לבד.
השופטת הפנתה לפסיקה שלפיה נשיאה ידנית של משאות כבדים במעלה מדרגות רבות, בלי אמצעי עזר, יוצרת סיכון בלתי סביר, גם כשהמשקל עצמו אינו קיצוני. נקבע שהחברה לא סיפקה לעובד עזרה או אמצעים לנשיאת המשא, ושלפי הקבלן לא היה איש מטעמה בקומה שאליה עלה. הטענה שניתנה הדרכה «לבקש עזרה אם צריך» לא התקבלה, בין היתר משום שהמנהל עצמו הוא שהאיץ בעובד ולא שעה לתלונותיו. כך במיוחד כשמדובר, לפי עדות המנהל, בעובד לא מקצועי שהועסק תקופה קצרה יחסית. השופטת העירה שאפשר להבין ספקות בשאלה אם נגרמה פגיעה, אבל שההכחשה הגורפת של עצם העבודה אינה ניתנת להסבר «מלבד ניסיון להסיר ידיה מן התובע».
אשם תורם: 10% בלבד
העובד העיד שכבר במדרגות חש כאבים, ובכל זאת המשיך עד הקומה. השופטת כתבה שבשל פער הכוחות המובנה, ורצונו של עובד פשוט לרצות את הממונה, אין לזקוף לחובתו את הניסיון להשלים את המשימה. מנגד, המנהל לא היה לצידו במדרגות, ומן הסתם יכול היה להניח את המשא כשהתחילו הכאבים. האשם התורם נקבע על 10% «ולא יותר».
המומחים: הפיברומיאלגיה ירדה מ־20% ל־10%
- אורתופדיה: ד״ר אמיר אמיתי קבע נכות צמיתה של 10% בשל הגבלה קלה בטווחי התנועה של עמוד השדרה הצווארי, בלי נכות בגב העליון, ונכות זמנית של 30% לשלושה חודשים. הצדדים לא חקרו אותו, והקביעה נותרה בעינה.
- ראומטולוגיה: ד״ר עומר גנדלמן קבע 20% בשל פיברומיאלגיה שנגרמה בעקבות האירוע, ותיאר «רצף ברור» בין כאבי הצוואר לכאבים המפושטים, להפרעות השינה ולעייפות. בחקירה הוצג לו תיעוד שלא היה לפניו, על תלונות גב כשנה לפני האירוע, והוא הפחית 5%. אחר כך אישר שמתאים להחיל את סעיף 92(2) לתקנות המל״ל במקום סעיף 92(3), כי ההפרעה התפקודית «פחות מבינונית». הנכות ירדה ל־10%, והתובע הסכים לכך.
- סה״כ: נכות רפואית משוקללת של 19%.
שכר, נכות תפקודית וחישוב אקטוארי מלא
היום העובד מועסק כמאבטח, בעיקר בישיבה, ומשתכר כ־5,500 ש״ח בחודש בממוצע. הוא ביקש בסיס שכר של כ־7,700 ש״ח, לפי שכרו ביולי 2020, ונכות תפקודית של 37%, כשיעור הפער בין שכרו אז להיום. הנתבעת הציעה בסיס של 5,500 ש״ח ונכות תפקודית של 10% לכל היותר. היא טענה שאחרי התאונה החל לעבוד ברציפות, ושלפי תלושי השכר לפעמים הוא אף עובד שעות נוספות.
השופטת קבעה בסיס של 7,000 ש״ח לעבר, הממוצע של שכרו בחברה לפי תלושי השכר ודוח רציפות הביטוח, ו־7,500 ש״ח לעתיד, כפי שביקש העובד. לפי פסק הדין, פוטנציאל ההשתכרות שעולה מהדוח מגיע לכ־10,000 ש״ח. היא דחתה את חישוב הנכות התפקודית לפי פער השכר. העובד הציג אישור של רופא תעסוקתי על הפחתת שעות, אבל המומחים לא אישרו זאת, וכשניתן האישור הוא הציג את עצמו כמי שעובד בעבודה פיזית קשה. לכן הנכות התפקודית הושוותה לרפואית. בחישובים עצמם הוחל שיעור של 20%.
הנקודה המעניינת היא דווקא העבר התעסוקתי הלא יציב, שהנתבעת השתמשה בו נגד העובד. השופטת קבעה שהעובד אינו מצליח להחזיק במקום עבודה לאורך זמן, ולכן יש סיכון ממשי שייפלט משוק העבודה ויצטרך לחפש עבודה עם הנכות. בשקלול נתון זה, המגוון המצומצם של עיסוקים הפתוחים לפניו ושכרו הנמוך היום, היא הורתה על חישוב אקטוארי מלא.
החשבון
- הפסד שכר לעבר: 53,500 ש״ח, כולל ריבית. 28,800 ש״ח לשלושת חודשי הנכות הזמנית, בפיצוי מלא אף שלא נקבע אי כושר מלא. 19,100 ש״ח ל־50% מהשכר מפברואר ועד יוני 2021, כשניסה להשתלב בעבודות שונות. 5,600 ש״ח ל־20% מהשכר מיוני ועד ספטמבר 2021. העובד ביקש 52,500 ש״ח ועוד כ־21,000 ש״ח, והנתבעת הציעה 5,000 ש״ח בטענה שקיבל דמי אבטלה.
- הפסד השתכרות לעתיד: 288,000 ש״ח (7,500 × 20% × מקדם היוון 192.053).
- הפסדי פנסיה: 42,700 ש״ח, 12.5% מהפסדי השכר לעבר ולעתיד (341,500 ש״ח).
- כאב וסבל: 120,000 ש״ח. העובד ביקש 188,131 ש״ח, והנתבעת הציעה 20,000 ש״ח. השופטת התרשמה שהאירוע שינה את חיי היומיום שלו: זריקות במרפאת כאב, תרופות, טיפולי טווינא וריפוי בעיסוק וקנאביס רפואי.
- הוצאות וניידות: 12,000 ש״ח, סכום גלובלי. העובד עתר ל־48,000 ש״ח בגין נסיעות ול־48,000 ש״ח בגין הוצאות רפואיות. הנתבעת טענה שלא הוגשו קבלות. בפועל הוגשו קבלות ספורות, רובן מ־2024 ו־2025, והשופטת התחשבה גם בכך שבתאונת עבודה הביטוח הלאומי מחזיר חלק מההוצאות.
הסך הכולל, 516,200 ש״ח, הופחת ב־10% אשם תורם ל־464,600 ש״ח. מזה נוכו תגמולי הביטוח הלאומי, כי האירוע הוכר כתאונת עבודה: 90,241 ש״ח ששולמו, שהם 112,400 ש״ח בשערוך. נותרו 352,200 ש״ח. בתוספת שכר הטרחה, 83,119 ש״ח, מתקבל הסכום הכולל שנקוב בפתח פסק הדין: 435,319 ש״ח. התשלום תוך 30 יום.
מה אפשר ללמוד
- הכחשה גורפת עלולה לפעול נגד המעסיק. החברה בחרה לטעון שהעבודה כלל לא בוצעה, במקום להתמקד בשאלה אם נגרם נזק ומה היקפו. כשעד אחד הפריך את הטענה, נפגעה האמינות של כל גרסתה. השופטת אף כתבה שאפשר להבין ספקות בשאלת הפגיעה, אבל לא את ההכחשה של עצם העבודה.
- מעסיק שמחזיק את הרישומים צריך להגיש אותם. נוכחות, ימי עבודה ומועדי אספקה נמצאים בידי המעסיק. כשהוא לא מגיש אותם, בית המשפט מניח שהם היו פועלים לחובתו.
- תיעוד מזמן אמת יכול לגשר על פער. שישה ימים בין האירוע לפנייה הראשונה לרופא הם נקודת תורפה מוכרת בתביעות של תאונות עבודה. הודעות הוואטסאפ למעסיק, מאותו לילה ואילך, הפכו את הפער לשרשרת ראייתית.
- עדי ההגנה יכולים להוכיח את הרשלנות. כשעובדי המעסיק ומנהלו מעידים שמשא כזה לא סוחבים לבד, אין צורך בחוות דעת בטיחות כדי לקבוע שהמשימה הוטלה ברשלנות.
- טענה נגד תמלילים צריכה להיטען בזמן. מי שמתנגד לתמליל בלי הקלטה צריך לבקש לחקור את המתמלל או את מי שערך את השיחה. טענה בסיכומים בלבד לא תספיק.
- חקירת מומחה יכולה לשנות את התוצאה. הצגת תיעוד קודם למומחה הראומטולוגי וחקירה על הסעיף המתאים בתקנות הורידו את הנכות בתחום שלו מ־20% ל־10%.
- להשוואה: בתיק אחר על תאונות עבודה בשלום קריות נדחתה תביעה, בין היתר כי התובע היה העד היחיד ונמנע מלהביא עדים נוספים. כאן עד חיצוני אחד, אפילו כזה שהעיד באי רצון, הכריע את המחלוקת. ראו שלום קריות דחה תביעת שתי תאונות עבודה: עדות יחידה בלי סיוע ובלי משקל תוף.
באי כוח הצדדים
התובע — עו״ד אזי נ. כהן.
הנתבעת (שחר שאול תכנון ובנייה בע״מ) — עו״ד מירה חטיבה.
מקור: ת״א 24535-01-22 פלוני אלמוני נ׳ שחר שאול תכנון ובנייה בע״מ, בית משפט השלום בבת ים, 16.10.2026.
שם התובע מופיע כפלוני אלמוני, כמו בפסק הדין. עדים שאינם צד להליך מתוארים לפי תפקידם. אין בכתבה ייעוץ משפטי. פסק הדין ניתן בערכאה הראשונה וניתן לערער עליו.