ינואר 2021, חניון המשאיות של פז באתר דודאים. נהג משאית בן 41, שמחלק שמנים ודלקים אצל פז, מקבל משימה: לצאת עם המשאית ולחלץ עגלה של החברה שנתקעה במקום אחר. כדי לעשות את זה הוא צריך קודם לנתק מהמשאית את העגלה שמחוברת אליה. הוא מושך בכוח ידית נעילה שקשורה בשרשרת ברזל, השרשרת נקרעת פתאום, והוא נפגע בשורש כף היד הימנית.
האם זו «תאונת דרכים»? השאלה הזאת מכריעה מי ישלם ובאיזה מסלול. אם מדובר בתאונת דרכים, האחריות לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים מוטלת על מבטחת הרכב, גם בלי להוכיח אשמה. אם לא, הנפגע צריך להוכיח שהמעסיקה התרשלה, לפי פקודת הנזיקין. ב־17 באוקטובר 2026 (ו׳ בחשוון תשפ״ז) נתן בית משפט השלום בחיפה פסק דין חלקי שעוסק רק בשאלה הזאת (ת״א 27528-05-25, פלוני נ׳ פז מוביל בע״מ ואח׳, השופטת טלי מירום). התשובה: זו לא תאונת דרכים. התביעה נגד מנורה מבטחים, שביטחה את השימוש במשאית, נדחתה, והתיק ימשיך להתנהל נגד פז בעילת רשלנות.
מה קרה בחניון
לפי תצהיר הנסיבות ועדות התובע, יליד 1979, ניתוק העגלה מהמשאית מחייב לשחרר את היצול. פסק הדין מתאר אותו כ«מעין צלחת רתימה» שמתלבשת על פין בתחתית העגלה ומאובטחת בפין ביטחון. כדי לשחרר את פין הביטחון צריך למשוך ידית נעילה שקשורה בשרשרת ברזל. תוך כדי המשיכה נקרעה השרשרת, ומעוצמת המשיכה נפגע התובע בשורש כף היד הימנית. לפי המומחה האורתופד מטעמו, ד״ר אברהם משיח, נגרמו לו שבר בעצם הסהר וקרע ברצועה הסמוכה.
לפני כן עשה התובע כמה פעולות הכנה. הוא התניע את המשאית כדי להפעיל את לחץ האוויר שממלא את כריות העגלה ומעלה אותה לגובה המשאית, כך שיהיה קל יותר לשחרר את היצול. הוא הוריד את רגלי העגלה לקרקע בידית ידנית כדי לייצב אותה, וניתק את הכבלים שמחברים בין המשאית לעגלה. רק אז ניגש לשחרר את היצול.
אחרי הפגיעה הוא עלה למשאית והתחיל לנסוע, ואז הבין שהעגלה עדיין מחוברת. הוא חזר מעט לאחור, ונהג אחר שהיה במקום השלים את שחרור היצול ואת הניתוק.
שני פרטים בעדותו התבררו כמכריעים. הראשון: הוא לא נפגע מהשרשרת עצמה או מחלק אחר של הרכב, אלא רק מעוצמת המשיכה שהפעיל בעצמו. השני: אפשר לשחרר את היצול גם בלי להעלות את העגלה לגובה המשאית, אלא שאז היא לא תשתחרר בקלות כשהמשאית תתחיל לנסוע. הצדדים הסכימו לטעון על בסיס תצהיר הנסיבות ועדות התובע בלבד.
שלוש דרכים להיכנס לחוק, ומעסיקה שמצטרפת לנפגע
התובע טען בשלוש חלופות:
- נסיעה. הפגיעה אירעה ברצף פעולות שהוא חלק טבעי ואינטגרלי של נסיעה שכבר החלה ושובשה בגלל תקלה. ניתוק העגלה נדרש כדי לאפשר את המשך הנסיעה.
- טיפול דרך. העגלה נתקעה ויצרה לחץ בלתי צפוי על פין הביטחון, הטיפול לא נעשה בידי בעל מקצוע, והוא היה חיוני כדי שהמשאית תוכל לצאת למשימת החילוץ. לטענתו האירוע קרה «במהלך הדרך», אף שהמשאית עוד הייתה בחניון ולא הגיעה לכביש הראשי.
- ניצול הכוח המכני של הרכב. לחץ האוויר שתלוי בפעולת המנוע גרם לתקיעת העגלה, לקושי לנתק אותה ולפגיעה ביד. לטענתו יש לראות במשאית ובעגלה «מכלול אחד».
טענה רביעית הייתה טענת השתק. לפי התובע, מנורה ניהלה איתו משא ומתן כשנתיים. היא ביקשה מסמכים רפואיים, תלושי שכר ותיעוד מהביטוח הלאומי, שלחה חוקרים פרטיים אליו, אל אשתו ואל מעסיקיו, קיבלה ממנו ויתור על סודיות רפואית, הזמינה חוות דעת אקטוארית וביקשה מבאת כוחו להכין תחשיב נזק. ואז שלחה לפתע מכתב דחייה שבו נטען שאין כאן «שימוש» ברכב. התובע טען שזו התנהלות בחוסר תום לב, בניגוד להוראות המפקח על הביטוח, ושבזמן שחיכה לפשרה הוא שינה את מצבו לרעה ועיכב את פנייתו לבית המשפט.
פז, המעסיקה והנתבעת הראשונה, הצטרפה לכל טענות התובע, גם לסיווג האירוע כתאונת דרכים וגם לטענות נגד מנורה.
מנורה טענה שהרכב היה «זירת אירוע» בלבד, ושהפגיעה נגרמה רק מהכוח שהתובע הפעיל בגופו. לגבי מה שקרה אחרי הפגיעה, הנסיעה הקצרה והחזרה לאחור, היא טענה שזה לא רלוונטי ושמדובר בהרחבת חזית אסורה. לדבריה גם אין כאן טיפול דרך: המשאית עמדה בחניון, הניתוק היה פעולה מתוכננת ולא אירוע פתאומי, והתובע עצמו העיד שאפשר היה לנסוע עם העגלה מחוברת. על המשא ומתן היא טענה שההתכתבות נוהלה במפורש «מבלי לפגוע בזכויות, מבלי להודות בחבות, מבלי להודות בכיסוי הביטוחי», ושהמסמכים צורפו רק לסיכומים. לטענתה פעלה בתום לב, ואחרי שקיבלה את כל הנתונים ולאור הפסיקה העדכנית הודיעה שאין כאן תאונת דרכים, ושבכל מקרה התביעה «נבלעת» בתגמולי המל״ל.
ההלכה: «חסם פיסי» ומתחם הסיכון התעבורתי
לפי סעיף 1 לחוק, «תאונת דרכים» היא «מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה». הגדרת «שימוש» כוללת נסיעה, כניסה ויציאה, חנייה, דחיפה וגרירה, וגם «טיפול‑דרך או תיקון‑דרך ברכב».
השופטת מירום סקרה את התפתחות הפסיקה. במשך שנים ניתנה למונח «שימוש» פרשנות מרחיבה. התפנית הגיעה בהלכת ינטל (רע״א 9084/08 אגד נ׳ ינטל), שקבעה שאין לכלול במונח שימושי לוואי שלא פורטו בחוק. בעניין נביל (רע״א 5099/08) נקבע שמטרת תיקון מס׳ 8 לחוק היא להחזיר את «תאונת דרכים» למשמעותה הפשוטה והיומיומית. לדברי השופטת, המגמה הזאת שוכללה וגובשה בעיקר בשני פסקי דין של השופטת יעל וילנר בבית המשפט העליון: רע״א 8744/18 מדינת ישראל נ׳ פלוני (12.5.2019) ורע״א 3329/21 שלמה חברה לביטוח בע״מ נ׳ פלוני (2.11.2021).
לפי ההלכה שסוכמה שם, לא כל פעולת הכנה הקשורה לנסיעה נחשבת «נסיעה». הפעולה צריכה להיות חיונית במובן הפיסי. כלומר, הימנעות ממנה יוצרת «חסם פיסי המונע מהרכב להתחיל בנסיעה», כמו התנעה, שחרור בלם או שילוב הילוך. בנוסף, הפעולה צריכה להיות חלק טבעי ואינטגרלי מהנסיעה, לפי הקרבה בזמן ובמקום, תכלית הפעולה והתפיסה הכוללת של מתחם הסיכון התעבורתי.
למה זו לא נסיעה
השופטת קבעה שבזמן הניתוק, שבמהלכו נפגע התובע, הנסיעה עוד לא התחילה. הוא נפגע לפני שעלה למשאית ולפני שהתחיל להסיע אותה. הטענה בסיכומים שהנסיעה החלה ושובשה בגלל תקלה «אינה מתיישבת כלל וכלל» עם העובדות שתיאר התובע עצמו.
המבחן הפיסי הכריע. התובע הבהיר שמבחינה מכנית אפשר היה לנסוע גם כשהעגלה מחוברת. השופטת הסכימה שלא היה טעם לצאת לחילוץ עם העגלה, שהרי אי אפשר לחבר למשאית עגלה תקועה כשכבר יש עגלה מחוברת אליה. אבל מבחינה פיסית, אי־הניתוק לא היה «חסם פיסי המונע מהמשאית להתחיל בנסיעה». מאותה סיבה הפעולה גם לא נכללת במתחם הסיכון התעבורתי. המסקנה: ה«שימוש» במשאית, במובן הפשוט של התחלת נסיעה, עוד לא החל.
השופטת קבעה גם ששני פסקי הדין שהתובע הסתמך עליהם אינם רלוונטיים. האחד, של בית משפט השלום בתל אביב (ת״א 49511-07-22), עסק בנפילה בירידה ממלגזה בסוף נסיעה, ואילו כאן מדובר בפעולות הכנה לפני שהנסיעה התחילה. השני, רע״א 6168/11 כלל נ׳ שפסו, עסק בהתהפכות מלגזה ברצף של נסיעות קצרות. לדבריה, הוא בכל מקרה כבר לא רלוונטי לאחר צמצום ההגדרה בעניין מדינת ישראל.
למה זה לא טיפול דרך
גם החלופה של «תיקון או טיפול דרך» נדחתה, משום שאף אחד מהתנאים שנקבעו בפסיקה (עניין נביל ורע״א 372/10 הראל נ׳ ספנייב) לא התקיים:
- התאונה אירעה בחניון המשאיות של פז, כלומר בחצרי המעסיקה, ולא בדרך.
- היא אירעה לפני שהנסיעה התחילה.
- הניתוק היה פעולה מתוכננת ולא תגובה לאירוע פתאומי.
- הפעולה לא הייתה חיונית, במובן המכני, כדי להמשיך בנסיעה.
התובע הפנה גם לפסק דין של בית משפט השלום בתל אביב (ת״א 33999-05-18, פלונית נ׳ כלל), אבל שם נקבע שהמשאית כבר הגיעה ליעדה באתר העבודה ושאין מדובר בטיפול דרך. השופטת העירה שבאותו מקרה התביעה נדחתה כולה, אחרי שנקבע שנסיבות התאונה לא הוכחו.
למה אין כאן ניצול של הכוח המכני
החזקה המרבה של «ניצול הכוח המכני של הרכב» נדחתה בלשון חדה. התובע עצמו העיד שהפגיעה נגרמה ממשיכה חזקה של השרשרת, בכוחו הפיסי ולא בכוח המנוע. השופטת קבעה שאין קשר בין המשיכה לבין הגבהת העגלה בכריות האוויר, אף שההגבהה מקלה על הניתוק. היא קבעה גם שהעגלה מעולם לא «נתקעה»: התובע לא הצליח לנתק אותה משום שלא השלים את שחרור פין הביטחון.
על הטענה בסיכומים שהתובע נפגע מ«הלחץ המכני שנבנה במערכת» כתבה: «לא נבנה לחץ כלשהו במערכת (איזו מערכת?)». לדבריה, שחרור פין הביטחון במשיכת הידית לא נעשה ולא היה אמור להיעשות בסיוע לחץ אוויר או כוח מכני אחר שמקורו במנוע.
השופטת הוסיפה הערה כללית על הדרך שבה נוהל התיק: «יש להצר על כך שעובדות המקרה, כפי שהובאו בצורה ברורה ונהירה מפיו של התובע, שונו במסגרת הסיכומים בנסיון להתאימן בצורה מאולצת לחלופות השונות המחילות את חוק הפיצויים על המקרה».
המשא ומתן הארוך: אין השתק, אבל יש מחיר
טענת ההשתק נדחתה. השופטת כתבה ש«משא‑ומתן כשמו כן הוא», ושהוא נערך בלי לפגוע בזכויות ובטענות של הצדדים. בהתכתבות הארוכה שצורפה היא לא מצאה הודאה של מנורה שמדובר בתאונת דרכים, וגם לא קבלת חבות מפורשת שתקים מניעות או השתק. לדבריה מנורה פעלה לברר את חבותה, בין היתר בבירור מעמיק של הנסיבות ושל מעורבות אפשרית של גורמים נוספים, כמו מבטחת הנגרר.
היא גם הסבירה למה המשא ומתן נמשך זמן רב. כשהוא התחיל, נקבעה לתובע בביטוח הלאומי נכות זמנית בלבד. גם אחרי שנקבעה נכות צמיתה, באת כוחו שקלה להגיש בקשה להבאת ראיות לסתור, בעקבות קביעה של מומחה מטעם בית המשפט בתביעה לפי פוליסת תאונות אישיות שהתובע ניהל במקביל באותו בית משפט (דוא״ל מ־28.1.2025). רק ב־13.3.2025 הודיעה מנורה שהיא דוחה את התביעה, גם בשאלת החבות וגם בשאלת הנזק, בטענה שהנזק «נבלע» בתגמולי המל״ל.
עם זאת השופטת לא חסכה ביקורת: «אין ספק כי ראוי היה כי מנורה תערוך את בדיקותיה המעמיקות בשאלת החבות בשלב מוקדם הרבה יותר, שהרי המצב המשפטי הרלוונטי היה ידוע זה מכבר». לדבריה ההתנהלות הזאת לא מצדיקה להטיל על מנורה חובת פיצוי שהדין המהותי לא מטיל עליה, אבל היא באה לידי ביטוי בהוצאות.
וכך היה. השופטת כתבה שמן הראוי היה לחייב את התובע בהוצאות של מנורה. המצב המשפטי היה ידוע וברור כשהוגשה התביעה, בעקבות מגמת הצמצום שהתחילה כשש שנים קודם לכן בעניין מדינת ישראל מ־2019 והתבססה בשורה ארוכה של פסקי דין. מגרסתו העקבית של התובע אפשר היה להסיק כבר לפני הגשת התביעה שאין כאן תאונת דרכים. ובכל זאת, בשל התנהלות מנורה ובשל הנכות שנותרה לתובע, הוא לא חויב בהוצאות.
מה הלאה בתיק
- התביעה נגד מנורה מבטחים ביטוח בע״מ נדחתה, בלי הוצאות.
- התביעה תמשיך להתנהל נגד פז בעילה לפי פקודת הנזיקין, כלומר רשלנות המעסיקה.
- פז לא צירפה לכתב ההגנה חוות דעת רפואית נגדית, ועליה להגיש אחת בתוך 45 יום.
- לחלופין, הצדדים ישקלו לאמץ את חוות הדעת של ד״ר מיכה רינות, מומחה לכף יד שמונה מטעם בית המשפט בתביעה לפי פוליסת התאונות האישיות, כדי לחסוך בזמן ובהוצאות. השופטת ציינה שחוות הדעת לא הוגשה בתיק הזה ושאינה יודעת מה נקבע בה.
- נקבעה תזכורת פנימית ל־3.12.2026.
מה אפשר ללמוד
- «כמעט נסיעה» אינה נסיעה. פעולת הכנה תיחשב שימוש ברכב רק אם בלעדיה הרכב פיסית אינו יכול להתחיל לנסוע. פעולה שנדרשת כדי להשלים את משימת העבודה, ולא את הנסיעה עצמה, לא עומדת במבחן.
- העובדות שמוצגות בתצהיר ובעדות הן שקובעות. ניסיון להתאים אותן בסיכומים לחלופות שבחוק לא הצליח, וגרר הערה חריפה בפסק הדין.
- הכוח שהפעיל הנפגע אינו הכוח המכני של הרכב. כשהפגיעה נגרמה ממשיכה ידנית, העובדה שהמנוע פעל ברקע ומילא כריות אוויר אינה מספיקה.
- משא ומתן ארוך עם המבטחת אינו הודאה בחבות. בלי הודאה מפורשת או קבלת חבות, אין השתק. התנהלות איטית של המבטחת יכולה להשפיע על ההוצאות, לא על החבות.
- תאונה בחצר המעסיקה שאינה תאונת דרכים יכולה עדיין להגיע לפיצוי. אבל המסלול הוא תביעת רשלנות נגד המעסיקה, וצריך להוכיח בה אשמה.
- להשוואה: במקרה של עוזר נהג שנפל ממשאית אחרי שסידר משולש אזהרה על המטען נקבע אף הוא שאין מדובר בתאונת דרכים. ראו שלום קריות: עוזר נהג שנפל מהמשאית — לא תאונת דרכים. לעומת זאת, בתיק של אצבע שנקטעה בכננת של ג׳יפ נקבע אמנם שהגרירה עוד לא התחילה, אבל התאונה הוכרה כתאונת דרכים משום שנגרמה מניצול הכוח המכני של הכננת, ולא מכוחו של הנפגע. ראו מחוזי מרכז: אצבע שנקטעה בכננת של ג׳יפ.
באי כוח הצדדים
התובע — עוה״ד מירית צרור-גרינברג.
הנתבעת 1 (פז מוביל בע״מ) — עוה״ד אבנר קלוזנר ואח׳.
הנתבעת 2 (מנורה מבטחים ביטוח בע״מ) — עוה״ד ארז בלוך ואח׳.
מקור: ת״א 27528-05-25 פלוני נ׳ פז מוביל בע״מ ואח׳, בית משפט השלום בחיפה, פסק דין חלקי, 17.10.2026.
שם התובע מופיע כפלוני, כמו בפסק הדין. אין בכתבה ייעוץ משפטי. זהו פסק דין חלקי של הערכאה הראשונה, וההליך נגד הנתבעת 1 עדיין תלוי ועומד.