נהג משאית טען שבסוף יום העבודה הראשון שלו, ב־2 במאי 2021, פתח את דלת תא הנהג כדי לצאת לנסיעה, ואז הדלת נטרקה בעוצמה על כף ידו הימנית. בית משפט השלום בירושלים, מפי השופטת מירית פורר, דחה ב־4 באוקטובר 2026 את תביעתו נגד כלל חברה לביטוח. נקבע שלא הוכחה תאונת דרכים, והתובע חויב בהוצאות משפט ובשכר טרחת עורך דין של הנתבעת בסך 10,000 ש״ח (ת״א 19552-10-23 פלוני נ׳ כלל חברה לביטוח בע״מ).
הגרסה
התובע, יליד 1993, היה בן 28 באותו יום. לדבריו, אחרי פריקת ציוד וקרטונים במחסני החברה, שבבעלותו, הוא החל לעלות לתא הנהג: הניח את יד ימין על משקוף הדלת כדי להתרומם, ואת רגל שמאל על המדרגה. באותו רגע, לדבריו, נטרקה הדלת על ידו. עד מטעמו, שהוצג כעוזר נהג בחברה, העיד שהיה במקום.
הפציעה עצמה תועדה. התובע פונה לבית החולים אסותא באשדוד ואושפז יומיים במחלקה האורתופדית, עם חתכים באצבעות 2 עד 4 ביד ימין וגיד קרוע באצבע 2. הוא עבר ניתוח בהרדמה מקומית לתיקון גידים מכופפים, וידו קובעה בגבס. המוסד לביטוח לאומי הכיר באירוע כתאונת עבודה ושילם לו תגמולים. המחלוקת הייתה על הנסיבות, לא על הפגיעה.
למה זה משנה
חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים מכסה ״שימוש ברכב מנועי״, ופעולת הכניסה לרכב נכללת בהגדרה. בית המשפט הזכיר את רע״א 8744/18 מדינת ישראל נ׳ פלוני: פעולת הכניסה מתחילה במגע הפיזי בין הנפגע לרכב, במסגרת פעולה טבעית ואינטגרלית לנסיעה. כלל הטענה, בין השאר, שגם אם הדלת היא שפגעה ביד, לא הוכח שהעלייה הייתה לצורך תחילת נסיעה.
השופטת הוסיפה שבתאונה בלי ראיות חיצוניות מלבד עדות התובע, ובמיוחד בתאונות עצמיות סביב רכב חונה, יש לנקוט משנה זהירות בבחינת הסתירות.
מה הפיל את התביעה
- הדלת והגוף. לתובע הוצגה בעדותו תמונה של דגם המשאית. לפי פסק הדין, הדלת נפרשת מגובה המדרגה ועד תקרת התא. אם רגלו של התובע הייתה על המדרגה, די בכך כדי לחסום את תנועת הדלת. התובע הסביר שטרם החל לעלות ולכן גופו לא היה בין הדלת ליד. בית המשפט קבע שהגרסה אינה מתיישבת עם מבנה הדלת, ודחה אותה.
- כשל לוגי. כדי לבסס את העילה, התובע טען שהחל בפעולת העלייה. כדי להסביר מדוע גופו לא חסם את הדלת, טען שטרם החל לעלות. בית המשפט כתב ששתי הטענות אינן יכולות לדור בכפיפה אחת.
- העד. בתצהיר שצורף לכתב התביעה כתב העד שהוא פינה את התובע לבית החולים. בתצהיר העדות הראשית שינה את גרסתו, ובבית המשפט העידו שניהם שאשת התובע פינתה אותו. העד גם העיד ששתי רגלי התובע היו על רצפת המחסן, לא על המדרגה, ושאינו יכול להעיד שהדלת נפתחה לשם תחילת נסיעה.
- עדים שלא הובאו. התובע לא העיד את אשתו ולא את שותפו לעסק, שלדבריו היה במשרדים סמוכים. השותף, בחקירה במל״ל, מנה פעמיים את עובדי החברה ולא הזכיר את העד. גם לא הוגשה ראיה שהעד עבד בחברה במועד התאונה. בית המשפט החיל את החזקה שהימנעות מהבאת עד פועלת לחובת הנמנע.
- ״לא זוכר״. לפי פסק הדין, התובע והעד אמרו יחד כ־25 פעמים שאינם זוכרים או אינם יודעים פרטים מהאירוע, ובהם אם הפריקה נעשתה מהרמפה האחורית או מהדלת הצדדית.
- התיעוד הרפואי. בחדר המיון נרשם שכף היד נפגעה מטריקת דלת, בלי ציון סוג הדלת. בית המשפט אמר שלבד מזה לא היה דוחה את התביעה, אבל כאן זו לא הסתירה היחידה, והראיה מצטרפת לשאר.
עוד צוין שרק במהלך העדות התברר לראשונה שהתובע היה מבעלי החברה, כמה חודשים לפני התאונה ועד כשנה אחריה. לפי פסק הדין, לעניין הזה יכלו להיות השלכות על חישוב הנזק, אילו הוכחה חבות.
המסקנה: גרסת התובע לא הוכחה ברמת מאזן ההסתברויות הנדרשת במשפט האזרחי. התביעה נדחתה, והתובע חויב בהוצאות ובשכר טרחה של 10,000 ש״ח.
מקור: פסק הדין בת״א 19552-10-23, בית משפט השלום בירושלים, 4.10.2026.
הסיכום הוא תמצית מקורית לצרכי עדכון, על בסיס נוסח פסק הדין שפורסם. הוא אינו תחליף לקריאת פסק הדין, אינו ייעוץ משפטי ואינו קובע אחריות או זכאות בתיק קונקרטי. שמות הצדדים הפרטיים לא פורסמו.