ניזוק משני הוא אדם שהנזק הנפשי שלו לא נולד ממכה שספג בעצמו. הוא נולד ממה שקרה לאדם אחר: קרוב נהרג, נפצע או עמד בסכנה, והקרוב שלקה בנפשו בגלל זה. בדיני הנזיקין קוראים למעגל הזה מעגל הסיכון המשני. מי שנפגע בגופו בתאונה עצמה הוא הניזוק הראשון. הקרוב שמחלתו הנפשית באה מסבלו של הראשון הוא הניזוק המשני.
ההלכה שנתנה למעגל הזה שם עברי ברור היא פסק הדין בעניין אלסוחה. הציטוט המאומת: רע"א 444/87, רע"א 452/87 וע"א 80/88, אלסוחה ואח' נ' עזבון המנוח דוד דהאן ז"ל ואח', פ"ד מד(3) 397. פסק הדין ניתן ב־30 ביולי 1990 (ח' באב תש"ן), מפי הנשיא מאיר שמגר, בהסכמת השופטים אהרן ברק ודב לוין. נוסח פ"ד מד(3) 397 מצוטט כך בפסק דין מאוחר של העליון עצמו, בע"א 2299/03. הכתבה נשענת על העתק פומבי של פסק הדין ועל אותו פסק מאוחר, לא על סיכומי משרדים.
שני תיקים, שאלה אחת
ביום 8 בינואר 1982 נפגע הילד דוד דהאן ממכונית שנהג בה אלסוחה. דוד נולד ב־11 בספטמבר 1976, וביום התאונה טרם מלאו לו שש. הוא הובא להדסה עין כרם ומת אחרי 24 ימים. הוריו לא היו בזירה. כשנודע להם, נסעו לבית החולים, ראו אותו במצבו הקשה וישבו לידו עד שנפטר. אחר כך תבעו, עם העזבון, גם פיצוי על נזק נפשי שלהם: מתח, דיכאון, פחדים, עצבנות, היעדרויות מהעבודה וצורך בעזרה.
בית משפט השלום בירושלים ראה להורים עילה גם לפי פקודת הנזיקין וגם לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. בית המשפט המחוזי פצל. לפי פקודת הנזיקין, אמר, יש עילת רשלנות: המזיק צריך לצפות נזק נפשי של קרוב, בין שהקרוב ראה את התאונה ובין שנודע לו אחר כך. לפי חוק הפיצויים, אין. המחוזי קרא את המילה "ב" שבהגדרת הנפגע כפגיעה ישירה, בשעת התאונה ובמקומה. הבן נפגע בתאונה. ההורים, כתב, נפגעו מאוחר יותר ומדבר אחר: מייסורי בנם.
התיק השני, ע"א 80/88, הגיע מנצרת. משאית פגעה באם שחזרה מחנות מכולת בכפר ופצעה אותה אנושות. היא אושפזה בהלל יפה ב־18 ביוני 1982 ומתה מפצעיה ב־26 ביוני 1982. הבת לא הייתה בזירה. דבר הפציעה הגיע אליה זמן קצר אחר כך, בבית הסמוך. היא ביקרה בבית החולים, ואחר כך ראתה את גופת האם כשהובאה הביתה לקבורה. הצדדים ביקשו תשובה מקדמית: אם מניחים שמחלת נפש נגרמה מן הידיעה וממראה הגופה, האם זו פגיעת גוף לפי חוק הפיצויים. המחוזי אמר שלא. הנזק שקשור לתאונה, קבע, הוא הנזק שנגרם מן התאונה עצמה, לא הנזק שנגרם מנזקו של אחר.
העליון איחד את התיקים. השאלה הייתה אחת: האם יש אחריות, לפי פקודת הנזיקין ולפי חוק הפיצויים, לנזק נפשי של קרוב למי שנפגע בתאונת דרכים.
מה העליון פסק, ומה לא
שמגר ענה בחיוב על שתי הזירות, באותם מבחנים. לפי פקודת הנזיקין אפשר לחייב על נזק נפשי של קרוב, אם הנזק צפוי. לפי חוק הפיצויים, פגיעה נפשית בקרוב מדרגה ראשונה של מי שנפגע ישירות בתאונה נכנסת למתחם הסיכון של השימוש ברכב. אין לפצל, כתב, כך שהנפגע הישיר תובע לפי החוק והקרוב תובע לפי הפקודה, כשביטוח אחד מכסה את שתיהן. המבחנים זהים.
אם האירוע הוא תאונת דרכים שמקנה עילה לפי החוק, ייחוד העילה בסעיף 8(א) סוגר תביעת נזקי גוף מקבילה לפי פקודת הנזיקין. הפקודה נשארת כשהנזק אינו בתאונת דרכים. הדוגמה שבפסק הדין: טביעת ילד בבריכה, או אסון דומה.
העליון לא פסק להורים או לבת סכום. הוא סירב לחסום את התביעות על הסף, וגם סירב לומר שכל צער של קרוב הוא נזק בר־פיצוי. רע"א 444/87, ערעור הנהג והמבטח על עצם עילת הרשלנות, נדחה. רע"א 452/87 וע"א 80/88 הוחזרו לבית משפט השלום או המחוזי, לפי העניין, כדי להשלים את הדיון לפי הקו שנקבע. המבקשים ברע"א 444/87 והמשיבים בע"א 80/88 חויבו בהוצאות של 5,000 ש"ח לכל צד שכנגד.
ארבעת הראשים, בשפה פשוטה
שמגר סידר את הגבול תחת ארבעה ראשים. אחר כך נהוג לקרוא להם מבחני אלסוחה. כדאי לקרוא אותם כפי שנכתבו, לא כארבעה שערים נוקשים שכולם זהים בחומרתם.
מי התובע. בשני התיקים עמדו הורים ובת, ולכן לא היה צורך להכריע בקרוב רחוק יותר. לשלב הזה נקבע שהתביעה פתוחה לקרובי משפחה מדרגה ראשונה: הורים, ילדים ובני זוג. הנימוק רפואי לא פחות ממשפטי. עוצמת הנזק הנפשי תלויה בקירבה ובאינטימיות שהיו בפועל לפני האירוע. קירבה כזאת מדברת בעד עצמה. שמגר השאיר לבית המשפט, במקרה חריג, לבחון אם להוסיף אדם שאינו קרוב מדרגה ראשונה. הוא לא הכריע בזה.
התרשמות ישירה. בפסיקה הזרה דרשו שהתובע יראה או ישמע את האירוע, או יעמוד בחושיו על התוצאות המיידיות. שמגר סירב להפוך את זה לתנאי סף שסוגר את הדלת בפני מי שלא היה במקום, אם הנזק היה צפוי. ככלל, מי שחווה את האירוע בחושיו, הנזק אצלו צפוי יותר. מידע מכלי שני בדרך כלל מתקהה. אבל לא תמיד. הוא לא שלל, במקרה ראוי, פיצוי גם כשהידיעה הגיעה בדיווח מילולי. צפייה מקרית בטלוויזיה, כתב, שקולה מבחינתו לצפייה במקום.
קרבת מקום וזמן. גם כאן הפסיקה הזרה הייתה צרה: להיות בתאונה או בתוצאותיה המיידיות, כולל האמבולנס או בית החולים, ולא מעבר. היא גם סירבה לפצות נזק שנבנה לאט, למשל אצל הורה או בן זוג שמטפלים דרך קבע בפצוע. שמגר דחה מבחן הלם מיידי כמלאכותי. מה שקובע, כתב, הם הקרבה הסיבתית וההוכחה הברורה של נזק נפשי ממשי ומוגדר, לא בהכרח קרבת הזמן או המקום. ככל שמתרחקים מהזירה הציפיות פוחתות, ויש עדיין קשר סיבתי עובדתי ומשפטי. אבל אין נוסחה קשיחה של שעות או מטרים.
איזה נזק. כאן השער צר, ושמגר אומר את זה במפורש. צער, כאב וכעס הם מנת יומם של בני אדם. הם חולפים, או שאינם צריכים פיצוי גם אם אינם חולפים. בלי מאפיין רפואי ברור יש גם חשש לנזק מומצא, וקשה עד בלתי אפשרי לאמוד אותו. הניזוק הישיר הוא מי שנהרג, נפצע או הועמד בסכנה. קרוביו שלקו בנפשם בגלל הפגיעה בו נמצאים במעגל הסיכון המשני. פגיעה נפשית כלשהי היא כמעט תוצאה אוטומטית, ולכן לא כל נזק לא־רכושי של קרוב מקים אחריות.
מבלי לקבוע מסמרות, שמגר ראה טעם כבד לצמצם את הפיצוי לתגובות נפשיות מהותיות: מחלת נפש, פסיכוזה, וגם מקרים ברורים, קשים ומשמעותיים במשכם של פגיעה נפשית רצינית, נוירוזה, גם אם אינה מגיעה כדי מחלת נפש. מה שאינו פסיכוזה מוכרת יכול לבסס תביעה רק במקרים ברורים וקשים. השאלה, הוסיף, תחזור לבתי המשפט לפי הנסיבות ולפי מומחים. אבל רגיל של שכול אינו הנזק שעליו מדובר.
איפה נגמר הניזוק הראשון
שמגר נשען על הבחנה שכבר נפסקה בע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1) 113: נזק לא־רכושי הוא נזק בר־פיצוי ברשלנות, כשאדם סביר צריך לצפות אותו. כלפי מי שנמצא במעגל הסיכון הראשוני, זה שכלפיו כוונה הפעולה, החובה הנורמטיבית קיימת. את המעגל הנוסף השאיר גורדון בצריך עיון. אלסוחה הוא המענה לאותו מעגל, והמענה מותנה.
מכאן כלל אצבע. אם הנזק הנפשי קשור לפגיעה הגופנית שלך, אתה ניזוק ראשון באותו ראש נזק, ואלסוחה אינה המסננת. אם הנזק הנפשי בא מחשיפה לסבלו של אחר, אתה ניזוק משני גם אם עמדת לידו, וגם אם נפגעת בעצמך פגיעה שאין לה קשר סיבתי לאותו נזק נפשי.
לאן זזה הפסיקה
השנים שאחרי 1990 לא מחקו את אלסוחה. הן חדדו את המיון, והשאירו את תנאי החומרה על כנו.
בע"א 2299/03 מדינת ישראל נ' טרלובסקי (23 בינואר 2007, הנשיאה ביניש, השופטת ארבל והשופט עדיאל) סיכם העליון שני פסקי דין קודמים: ע"א 3798/95 הסנה, חברה ישראלית לביטוח, נ' חטיב, פ"ד מט(5) 651, ורע"א 5803/95 ציון נ' צח, פ"ד נא(2) 267. הסיכום שם הוא שאין להבדיל, כשהנזק הנפשי בא מפגיעה בקרוב, בין קרוב שהיה בתאונה ואף נפגע בה בעצמו לבין קרוב שלא היה שם. שניהם כפופים לסייגי אלסוחה לגבי הנזק שנגרם להם מסבלו של בן המשפחה.
באותו פסק דין צוטט גם ע"א 6696/00 בית החולים המרכזי עפולה נ' פינטו. שם ביטל השופט ריבלין פיצוי עוגמת נפש להורים. בית המשפט המחוזי סבר שתנאי אלסוחה אינם חלים על תביעה לפי פקודת הנזיקין. העליון אמר שהם חלים גם עליה, ומשלא הוכחו לא היה מקום לפיצוי.
טרלובסקי עצמה היא הדוגמה הבהירה. אם ובת תבעו על רשלנות בלידה בשיבא. לקטינה נגרם נזק מוחי קשה. המחוזי פסק לאם 400 אלף ש"ח על נזק לא ממוני, משום שנגזר עליה לחיות בצער לנוכח נכותה של בתה, וסבר שהאם והילוד שניהם ניזוקים מסדר ראשון כי הרשלנות נגעה ללידה. האם לא טענה שהיא עומדת בתנאי אלסוחה. עדיאל ביטל את הסכום, ואת שכר הטרחה שנגזר ממנו. המבחן אינו כלפי מי כוונה הרשלנות, אלא ממה נגרם הנזק הנפשי. סבל שמקורו בנכות הקשה של הבת הוא נזק משני מובהק.
לא כל סכום שנפסק לאם בוטל. פיצוי לטיפול פסיכולוגי, שעה בשבוע, הושאר. לא כתביעה עצמאית על מחלתה של האם, אלא כצורך של הקטינה: שהמטפלת הצמודה לה לא תישחק. אלסוחה, כתב עדיאל, אינה שוללת פיצוי למטרה הזאת.
זה כיוון התנועה. שמגר סירב לכלל "אם לא עמדת שם, אין תביעה", והשאיר פתח חריג גם מחוץ לדרגה הראשונה. הפסיקה המאוחרת לא הפכה את הפתח לפיצוי על אבל. היא הקפידה לשאול מה גרם לנזק. חשיפה לסבל של קרוב נשארת במעגל המשני, גם כשהתובע היה בזירה, גם כשנפגע בגופו פגיעה נפרדת, וגם כשהרשלנות הרפואית נגעה גם אליו. בלי פגיעה נפשית מהותית, מהסוג ששמגר תיאר, אין פיצוי על הנזק המשני.
מה יוצא מזה בתיק חי
קרוב ששוקל תביעה צריך להפריד שני דברים שקל לערבב. האחד הוא הגעגוע, האבל והכעס, שכמעט תמיד ישנם ואינם כשלעצמם עילת הפיצוי מאלסוחה. השני הוא מחלה או פגיעה נפשית רצינית, מוכחת, שקשורה סיבתית לפגיעה בקרוב. הנוכחות בזירה מחזקת צפיות. היא לא מחליפה את הוכחת הנזק, וגם היעדרות מהזירה אינה סגירה אוטומטית.
בתאונת דרכים השאלה הנוספת היא אם הנזק נכנס לחוק הפיצויים. אם כן, המסלול הוא החוק, לא פקודת הנזיקין במקביל. מחוץ לתאונת דרכים המסלול הוא הפקודה, ואלסוחה עדיין המסננת של המעגל המשני.
כל תיק נבחן לפי הראיות שלו. פסק הדין מ־1990 החזיר את התיקים לערכאה שדנה בהם. הוא לא קבע שכל הורה שיושב ליד מיטת ילד זכאי לפיצוי, ולא קבע את ההפך.
מקור: דסק האתר. נוסח פסק הדין נקרא מתוך העתק פומבי של רע"א 444/87, רע"א 452/87 וע"א 80/88. הציטוט הרשמי פ"ד מד(3) 397, וההמשך בפסיקה, נבדקו מול ע"א 2299/03 מדינת ישראל נ' טרלובסקי (23 בינואר 2007), לרבות ההפניות שם לע"א 3798/95, לרע"א 5803/95 ולע"א 6696/00.
הסיכום הוא תמצית מקורית לצרכי עדכון. הוא אינו תחליף לקריאת פסק הדין, אינו ייעוץ משפטי ואינו קובע אחריות או זכות בתיק קונקרטי.