ב־11 בינואר 2023 נגנב קרוואן נופש מדגם «הובי», שבעליו ייבא אותו בעצמו מגרמניה ב־2019. המשטרה איתרה אותו, והוא הוחזר לבעליו עוד באותו חודש, אבל במצב קשה. הקרוואן היה מבוטח בביטוח מקיף בהראל, ובפוליסה האחרונה, שתוקפה מ־1 באוגוסט 2022 עד 31 ביולי 2023, נרשם שוויו 286,119 ש״ח. הראל לא חלקה על כך שמדובר במקרה ביטוח מכוסה. היא חלקה על כמעט כל השאר: כמה שווה הקרוואן באמת, כמה עולה לתקן אותו, ומה מגיע למבוטח שבסופו של דבר לא תיקן אותו אלא מכר אותו כמו שהוא.

ב־19 באוקטובר 2026 קיבל בית משפט השלום בעכו (השופטת בדריה חסן־חסניין) את התביעה בחלקה (ת״א 55475-05-23), וחייב את הראל לשלם לבעל הקרוואן 167,490 ש״ח, ועוד 10,000 ש״ח הוצאות ו־17,000 ש״ח שכר טרחת עורך דין. פסק הדין עוסק בשאלה שמבוטחים רבים נתקלים בה אחרי גניבה או תאונה: האם חברת הביטוח יכולה לגבות פרמיה לפי שווי מסוים ואחר כך לטעון שהרכב היה שווה הרבה פחות, ומה קורה כשהמבוטח מוכר את הרכב הפגוע לפני שהתביעה הוכרעה.

ארבע הערכות, ארבעה מספרים

הפער בין הצדדים היה גדול במיוחד, והוא נבע בעיקר מהשמאויות. אחרי הגניבה שלחה הראל לקרוואן שמאי ממשרד שעובד איתה. לפי פסק הדין, המשרד הוציא שני מסמכים שונים הנושאים את אותו תאריך, 25 בינואר 2023. באחד נרשם ערך מחירון של 250,000 ש״ח והצעת תיקון של כ־80 אלף ש״ח כולל מע״מ, ובשני נקבע שווי של 165,000 ש״ח והצעת תיקון של 111,687 ש״ח לפני מע״מ. לפי גרסת התובע, השמאי העריך תחילה שווי של 250,000 ש״ח, ואחר כך, בלחץ הנתבעת ובחוסר תום לב, ערך שמאות מתוקנת עם ערכים מופחתים ושווי של 165,000 ש״ח. נציג המשרד העיד שייתכן שהמסמך הראשון נדחה על ידי הראל ולכן הופק אומדן מתוקן, והדגיש ששני המסמכים הם «אומדן ראשוני בלבד», שלא הפך לחוות דעת סופית כי המבוטח לא אישר להמשיך בעבודה.

התובע פנה לשמאי מטעמו, שבדק את הקרוואן באפריל 2023 בחצר בטמרה. השמאי העריך את עלות התיקון ב־160,895 ש״ח לפני מע״מ, וקבע את שווי הקרוואן לפי הסכום שבפוליסה, 286,119 ש״ח, בהיעדר מחירון אחר. לפי עדותו, שיעור הנזק הגולמי הוא 43.5%, כלומר הקרוואן ניתן לתיקון ואינו «אובדן גמור».

הראל הגישה חוות דעת של שמאי נוסף, שעסקה רק בשווי הקרוואן ולא בעלות התיקון. השמאי יצא ממחיר הרכישה בגרמניה, 30,730 יורו, הוסיף מע״מ, הפחית פחת שנתי, והגיע לשווי של כ־118,000 ש״ח. לחלופין, לפי נתוני שוק של דגמים דומים, הגיע לכ־195,000 ש״ח. הוא אישר שבינואר 2023 הקרוואן היה תקין וללא נזקים קודמים. התובע מצדו העיד שעם מכס, מע״מ והוצאות נוספות עלות הקרוואן הגיעה לכמעט 300,000 ש״ח.

בינתיים, באוגוסט 2023, מכר התובע את הקרוואן הפגוע ב־70,000 ש״ח, ובנפרד מכר ב־60,000 ש״ח ציוד נלווה: תנור, אוהל, מערכות סולאריות, גנרטור, טלוויזיות, מגברים, מצברים ומוביר (מנגנון להזזת הקרוואן). לדבריו, לא הייתה לו ברירה, כי תגמולי הביטוח לא שולמו. הוא אישר בחקירה שהראל הציעה לו פשרה של 120,000 ש״ח, ושסירב כי לא רצה «להפסיד מכיסו».

המחלוקת הראשונה: לפי מה מפצים

הראל טענה שמאחר שהקרוואן לא תוקן אלא נמכר, החלופה הזולה והנכונה היא לשלם את שוויו לפני הגניבה פחות מה שהתקבל במכירת השרידים. לשיטתה, חובת הקטנת הנזק מחייבת את המבוטח לבחור בדרך הזולה מבין דרכי השיפוי. במספרים שלה: 118,000 ש״ח פחות 70,000 ש״ח, או לכל היותר לפי שווי שוק של 195,000 ש״ח, ולחלופין עלות תיקון של 111,687 ש״ח בלי מע״מ.

בית המשפט לא קיבל את הטענה. השופטת פתחה בעיקרון שהפיצוי נועד להשיב את המצב לקדמותו, «לא יותר ולא פחות», כפי שנקבע בע״א 9474/03 גדיש נ׳ מוסא. לפי אותה הלכה, כשיש כמה דרכים להשיב את המצב לקדמותו, הבחירה בידי הניזוק, ובלבד שינהג בתום לב ולא יבחר בחלופה שמטילה על הצד השני מעמסה בלתי סבירה. כאן היו שתי חלופות: עלות התיקון, או שווי הרכב פחות שווי השרידים. בית המשפט נשען על פסק דין של בית המשפט המחוזי בנצרת (ע״א 36576-04-19 אסולין, 7.8.2019), שבו נקבע, על בסיס הלכות העליון בעניין ליקויי בנייה, שהנזק מתגבש ברגע שהוא נגרם, ושאין לפגוע בניזוק שמכר את הנכס לפני שהתביעה הוכרעה. הניזוק רשאי לבחור בחישוב לפי עלות התיקון, גם אם לא תיקן בפועל.

השופטת קבעה שלא הוכח שהתובע פעל בחוסר תום לב כשבחר לתבוע את עלות התיקון, ולא הוכח שהנזק הכבד לא השפיע על מחיר המכירה. היא הוסיפה נימוק עקרוני: קבלת עמדת המבטחת פוגעת בזכות הקניין של המבוטח, ותאלץ תובעים להימנע ממכירת רכב פגוע כל עוד המזיק לא שילם. עם זאת, נקבע סייג: אם עלות התיקון גבוהה משמעותית מירידת הערך, על התובע להסביר מדוע בחר בחלופה היקרה.

המחלוקת השנייה: השווי שבפוליסה

כאן נמצא אולי החלק החשוב ביותר בפסק הדין. הראל טענה שהשווי בפוליסה נקבע לפי הצהרה חד־צדדית של המבוטח בהצעת הביטוח, ולא לפי הערכה שלה, ולכן הוא רק תקרה ולא סכום שיש לשלם אוטומטית. התובע, מנגד, טען שהמבטחת מנועה מלטעון לשווי נמוך אחרי שגבתה פרמיה לפי השווי הנקוב, בהסתמך על ע״א 196/88 כלל נ׳ הפועלים ליסינג.

העדות של נציג הראל, ראש צוות חיתום, הכריעה במידה רבה. הוא אישר שחברות הביטוח מסתמכות על הסוכנים שמפיקים את הפוליסות, שהראל לא דרשה מהתובע מסמכים או קבלות על שווי הקרוואן בשלב החיתום, ושהפרמיה החודשית נגבית כאחוז מסוים, כ־3%, מהשווי המוצהר. לפי פסק הדין, בהמשך טען הנציג «בלשון רפה» שהתבקשו מסמכים, אבל לא הציג שום מסמך או התכתבות שמראים זאת.

השופטת הזכירה את סעיף 56 לחוק חוזה הביטוח, שלפיו חובת השיפוי היא כשיעור הנזק ועד סכום הביטוח, ואת הוראות הפיקוח על תנאי ביטוח רכב פרטי, שלפיהן שווי רכב שאינו כלול במחירון ייקבע לפי הערכת שווי שתצורף למפרט. אבל המסקנה הייתה ברורה: התובע והסוכן הצהירו על השווי, והראל קיבלה את ההצהרה, לא ביקשה מסמכים, הנפיקה את הפוליסה, גבתה פרמיה לפי אותו שווי ולא דרשה לתקן אותו. במצב כזה, כתבה השופטת, אין מדובר עוד בשווי שהמבוטח קבע לבדו, אלא בשווי שהפך לחלק מההסכמה הביטוחית. לכן נקבע שהשווי שבפוליסה, 286,119 ש״ח, משקף את שווי הקרוואן.

עלות התיקון: אומדן ראשוני אינו חוות דעת

הראל הסכימה, לאור שני המסמכים של אותו משרד שמאים, לקבל את ההערכה הגבוהה מביניהם, 111,687 ש״ח. בית המשפט דחה גם את זה. לפי עדות השמאי מאותו משרד, המשרד לא הנפיק בתיק «חוות דעת» כלל, אלא רק אומדן ראשוני, והשמאי שהעיד כלל לא ראה את הקרוואן בעצמו. משום שהראל לא הגישה חוות דעת משלה על עלות התיקון, העדיף בית המשפט את חוות הדעת של שמאי התובע, שנחקר עליה ועדותו נמצאה מהימנה.

אבל גם התובע לא קיבל את מלוא מבוקשו. בחוות הדעת של השמאי שלו הופיעו כפריטים «מקוריים» שדורשים תיקון מוביר, מצבר, אוהל צד, ארבעה פנלים סולאריים ובקר סולארי, בסך כולל של 28,060 ש״ח אחרי בלאי. התובע טען שהציוד שמכר בנפרד הוא ציוד אחר, שלא בוטח ולא נתבע. בית המשפט קבע שהיה עליו להוכיח זאת, והוא לא צירף תמונות, קבלות או ראיה אחרת. בנוגע למע״מ, השופטת סקרה שתי גישות בפסיקה ובחרה בזו שמוסיפה מע״מ גם כשהרכב לא תוקן בפועל, בהסתמך על ע״א (מחוזי נצרת) 64296-12-23 זעאתרה נ׳ מוסטפא (8.5.2024). עלות התיקון נקבעה על 181,796 ש״ח. פסק הדין אינו מפרט את שלבי החישוב שהובילו לסכום זה.

מה נדחה: אחסנה, ופרשנות ההשתתפות העצמית

התובע ביקש כ־32,800 ש״ח דמי אחסנה, לפי 170 ש״ח ליום. הבקשה נדחתה במלואה. ראשית, הפוליסה מחריגה במפורש נזק תוצאתי. התובע טען שהתנהלות המבטחת, ובכלל זה השמאות שלטענתו זויפה, מצדיקה לחייב אותה גם ברכיב שאינו מכוסה, אבל השופטת ציינה שהמחלוקת הייתה על גובה התשלום ולא על עצם הכיסוי, ושהתובע עצמו סירב להצעה של 120,000 ש״ח. שנית, דמי האחסנה לא הוכחו: בקבלה לא הופיע מספר הרישוי של הקרוואן, והתובע לא ידע להסביר היכן עמד הקרוואן מינואר, אז הוחזר, ועד מרץ, אז לפי תצהירו החלה האחסנה. הוא גם הודה שלא בירר כמה יעלה לסגור את החלקים הפתוחים בקרוואן כדי להקטין את הנזק.

במחלוקת על ההשתתפות העצמית ניצחה הראל. התובע ביקש להסתפק בהשתתפות הרגילה, 2,950 ש״ח, כי הקרוואן נמצא והושב אליו. הוא נשען על הגדרת מקרה הביטוח בפוליסה: «גניבה אשר בעקבותיה לא נמצא הרכב במשך 45 ימים וכל נזק תוך כדי גניבה ובעת ניסיון גניבה». בית המשפט קבע שתנאי 45 הימים חל רק כשהרכב לא נמצא כלל. נזק שנגרם תוך כדי גניבה מכוסה גם אם הרכב נמצא אחרי יום אחד, אבל חלה עליו ההשתתפות העצמית המוגדלת. לחיזוק, השופטת הצביעה על כך שההשתתפות המוגדלת חלה גם על ניסיון גניבה, שבו הרכב לא יצא מידי המבוטח כלל. לכן הופחתו 14,306 ש״ח.

התוצאה

עלות תיקון של 181,796 ש״ח, פחות השתתפות עצמית של 14,306 ש״ח, הם 167,490 ש״ח. בית המשפט לא פסק ריבית מיוחדת ולא פיצוי על עוגמת נפש; פסק הדין אינו דן בשני הרכיבים האלה בנפרד. לפי חישובנו, יחד עם ההוצאות ושכר הטרחה, הראל תשלם 194,490 ש״ח, בתוך 30 יום. לשם השוואה, ההצעה שהתובע דחה הייתה 120,000 ש״ח, והתביעה הועמדה על 218,247 ש״ח. לפי חישובנו, פסק הדין ניתן כשנתיים ותשעה חודשים אחרי הגניבה. על פסק הדין ניתן לערער לבית המשפט המחוזי בחיפה.

מה אפשר ללמוד

באי כוח הצדדים

ב״כ התובע — עוה״ד פרג׳ דכואר ואח׳.
ב״כ הנתבעת (הראל חברה לביטוח בע״מ) — עוה״ד נעמה רחמים ואח׳.

מקור: ת״א 55475-05-23 מלחם נ׳ הראל חברה לביטוח בע״מ, בית משפט השלום בעכו, השופטת בדריה חסן־חסניין, פסק דין, 19.10.2026.

פסק הדין ניתן בערכאה הראשונה וניתן לערער עליו. אין בכתבה ייעוץ משפטי. הנתונים הובאו כפי שתוארו בפסק הדין, והחישובים המסומנים «לפי חישובנו» הם של מערכת האתר.