לילה, כביש בין־עירוני. המנוע של מכונית הונדה מתחמם, הנהגת עוצרת בשוליים, ומתברר שברדיאטור אין מים. היא והנוסע שלצדה מנסים לסמן לרכבים חולפים לעצור. אחרי כמה דקות עוצר נהג מונית ומחנה את המונית, לפחות בחלקה, על הנתיב הימני, כעשרים מטרים לפני ההונדה. שלושתם ניגשים לתא המטען של המונית כדי להוציא שני בקבוקי מים. ואז רכב אחר סוטה מהכביש ופוגע בשלושתם ובמונית. נהג המונית ונהגת ההונדה נהרגו. הנוסע נפצע.
על כך שזו ״תאונת דרכים״ ועל כך שהנפגע זכאי לפיצוי איש לא חלק. המחלוקת, שנמשכה כמעט 12 שנה, הייתה אחרת: איזו חברת ביטוח משלמת. ב־5 במרץ 2026 (ט״ז באדר תשפ״ו) הכריע בה בית המשפט העליון ברע״א 24895-06-25 כלל חברה לביטוח בע״מ נ׳ פלוני. השופטת יעל וילנר כתבה את פסק הדין, והנשיא יצחק עמית והשופטת גילה כנפי־שטייניץ הצטרפו. נקבע שהרכב שעמד לתיקון אינו ״מעורב״ בתאונה כשהנפגע נפגע מרכב חולף. לכן מבטחת ההונדה פטורה, והחבות עוברת למבטחות הרכב הפוגע והמונית.
שלוש מבטחות, הסדר ביניים אחד
האירוע התרחש ב־9 במאי 2014. הנפגע תבע בבית משפט השלום בתל אביב־יפו את נהג הרכב הפוגע, את מבטחת הרכב הפוגע (הראל), את מבטחת המונית (הכשרה) ואת מבטחת ההונדה (כלל). גם המוסד לביטוח לאומי היה צד להליכים. בשלב מוקדם הגיעו שלוש המבטחות להסדר מעשי: בשלב ראשון ישלמו לנפגע פיצוי בחלקים שווים, ואת החלוקה הסופית ביניהן יקבע בית המשפט לפי השאלה מי אחראית לפי החוק. כך הופרדה שאלת הפיצוי לנפגע מהמחלוקת בין המבטחות. סכום הפיצוי אינו מפורט בפסק הדין של העליון.
מבטחות הרכב הפוגע והמונית טענו שהנפגע ביצע בהונדה ״תיקון־דרך״, אחת החלופות של ״שימוש ברכב מנועי״ בסעיף 1 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. אם כך, ההונדה מעורבת בתאונה, ולפי סעיף 3(א) נהגה, כלומר מבטחתו, נושא בפיצוי של מי שהשתמש בו. כלל טענה שלא נעשה בהונדה כל שימוש, ובוודאי לא תיקון.
השופטת ס׳ דומניץ סומך בבית משפט השלום קיבלה את עמדת כלל ב־3 באפריל 2024. לדבריה, הנפגע עוד רק חיפש מים והתיקון עצמו טרם החל, ופעולות הכנה כאלה אינן חלק מהתיקון. היא הוסיפה שהסיכון שהתממש נוצר בגלל האופן שבו חנתה המונית, לא בגלל ההונדה. בית המשפט המחוזי בתל אביב־יפו, בהרכב של שלושה שופטים, הפך את ההכרעה. לפיו אין להוציא מגדר התיקון פעולות הכרחיות להשגת אמצעי התיקון כל עוד הן נעשות ״בסמיכות מקום וזמן״, והימצאות הנפגע במקום ״קשורה בטבורה״ לתקלה בהונדה. כך הוטלה האחריות כולה על כלל.
העליון: השאלה היא איזה סיכון החוק מכסה
העליון ראה בבקשה שאלה עקרונית, ודן בה כבערעור ב״גלגול שלישי״ לפי תקנה 149(2)(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי. השופטת וילנר בחרה לא להכריע אם בכלל היה כאן ״תיקון דרך״. גם בהנחה שהיה, קבעה, חסר הרכיב של קשר סיבתי משפטי, שמגולם במילה ״עקב״ בהגדרת ״תאונת דרכים״. המבחן הוא מבחן הסיכון בשילוב השכל הישר: האם החוק נועד לפצות על התממשות הסיכון שבשימוש הנטען. מכאן השאלה: מהו הסיכון שחלופת ״תיקון דרך״ נועדה לכסות?
התשובה: הסיכון שבפעולת התיקון עצמה, כמו כוויה ממים רותחים מהרדיאטור או ג׳ק שקורס. הסיכון להיפגע מרכב חולף אינו חלק ממנה. השופטת ביססה את המסקנה על ארבעה נימוקים.
- מבנה ההגדרה. מי שנפגע מרכב חולף נפגע ממילא ב״תאונת דרכים״ שבה מעורב הרכב הפוגע, בלי קשר לשאלה אם תיקן משהו. אילו החלופה נועדה לכסות את הסיכון הזה, היא הייתה מיותרת, ו״המחוקק אינו משחית דבריו לריק״.
- החרגת אנשי המקצוע. החלופה אינה חלה על תיקון שנעשה ״במסגרת עבודתו״ של אדם, כמו מכונאי. מבחינת סיכון הפגיעה מרכב חולף, אין סיבה להבחין בין מכונאי לבין נהג. ההחרגה מובנת רק אם הסיכון המכוסה הוא סיכון התיקון עצמו.
- ההיסטוריה החקיקתית. תיקון מס׳ 8 משנת 1990 אימץ את ״המבחן התחבורתי״ בתגובה לפסיקה מרחיבה, ובראשה עניין שולמן (ע״א 358/83), שבו נקבע ״מה לי תיקון בדרך, מה לי תיקון במוסך״. ההצעה המקורית החריגה כל טיפול ותיקון. בוועדת החוקה של הכנסת הוחזר תיקון הדרך לחוק, והדוגמאות שהוצגו שם היו רדיאטור שמתפרץ על פני הנהג וג׳ק שנופל. נציג משרד המשפטים אמר אז: ״אם פגעה בו מכונית אחרת, אין ספק שזו תאונת דרכים״.
- תכליות החוק. הנפגע אדיש לשאלה אם גם הרכב שתוקן מעורב, כי הוא מפוצה בכל מקרה. ההתדיינות בשאלה היא בעיקרה מאבק בין מבטחות, והיא נגררת להבחנות ״דקיקות ומלאכותיות״: האם השגת מים היא חלק מהתיקון? והאם משנה היכן נמצא האמצעי הדרוש? כללי הכרעה ברורים משרתים את המטרה של פיצוי בהליך פשוט ומהיר, וגם את המבטחות, שהן ״שחקנים חוזרים״, פעם בצד הרכב הפוגע ופעם בצד הרכב התקול.
הלכת אלראהב כבר אינה עוגן
העמדה שתיקון דרך כולל סיכון של פגיעה מרכב חולף נשענה על ע״א 554/89 מדינת ישראל נ׳ אלראהב (1991). שם נקבע שמי שיוצא מרכבו בשוליים כדי לבדוק תקלה נחשף ל״סכנת הפגיעה מרכב חולף״, וכל עוד הימצאותו מחוץ לרכב ״קשורה בטבורה״ לשימוש בו, הפגיעה נגרמה עקב השימוש. לפי השופטת וילנר, הלכה זו ניתנה לפני תיקון 8 ועסקה בשימוש אחר, ״עצירת הרכב... על־מנת לבדוק תקלה״, שאינו מופיע ברשימה הסגורה הנוכחית. לכן ״אין עוד מקום להתבסס״ עליה. השופטת אף תהתה אם פסקי דין מאוחרים יותר אינם סותרים זה את זה. בעניין סולימאן (ע״א 3956/97) הוכר כמעורב רכבו של נהג שנפגע מרכב חולף כשעמד ליד הרכב התקול. בעניין מוחמד (רע״א 883/11) לא הוכר כך נהג משאית שירד להציב משולש אזהרה.
בהערה שמעבר לנדרש הוסיפה השופטת שגם בלי קשר לרכב החולף, הליכה להשיג מים כשהתיקון עוד לא התחיל אינה ״תיקון דרך״. ההבחנה הישנה בין ״שימוש עיקרי״ ל״שימוש לוואי״ איבדה את נפקותה אחרי תיקון 8 (עניין ינטל, רע״א 9084/05). היא הדגימה זאת בנפילה לבור בכביש בדרך להשגת המים.
הנשיא עמית: דווקא התכלית הסוציאלית
הנשיא עמית הצטרף, ובאופן מעניין הדגיש שהפרשנות המצמצמת מיטיבה דווקא עם נפגעים. אם הרכב התקול נחשב מעורב ואין לו ביטוח תקף, הנפגע עלול לצאת ״וידיו על ראשו״. השופטת וילנר הזכירה בהקשר זה את סעיף 7 לחוק, ששולל פיצוי למשל ממי שנהג בלי רישיון או בלי ביטוח. לעומת זאת, אם הרכב הפוגע אינו מבוטח, קרנית נכנסת לתמונה. לדבריו, לפי ״חוק המספרים הגדולים״ הנזק מתפזר בין המבטחות וממילא מתומחר בפרמיה.
במאמר מוסגר מתח הנשיא ביקורת על כך שמבטחות מביאות לבתי המשפט את תביעות השיבוב שלהן בנזקי רכוש, ״תביעות פח״, שלפי הערכתו מתקזזות כמעט לגמרי. הוא הציע מנגנון התחשבנות של ״מכה כנגד מכה״ או מנגנון חיצוני לבתי המשפט. את השאלה מה דינו של איש מקצוע שנפגע מרכב חולף תוך כדי תיקון דרך הוא השאיר בצריך עיון. השופטת כנפי־שטייניץ הצטרפה וציינה שהפרשנות משרתת ודאות בלי לפגוע בתכלית הסוציאלית.
התוצאה והמשמעות
הערעור התקבל ופסק הדין של המחוזי בוטל. ההונדה אינה מעורבת בתאונה, והאחריות לפצות את הנפגע מוטלת על מבטחות הרכב הפוגע והמונית לפי סעיף 3(ב) לחוק, שעוסק בנפגע שאינו נוסע באחד מכלי הרכב המעורבים. בשל השאלה העקרונית לא ניתן צו להוצאות.
- לנפגעים: מי שנפגע מרכב חולף בזמן שעמד ליד רכב תקול בשוליים מפוצה לפי החוק בכל מקרה. ההלכה קובעת רק את כתובת התביעה: מבטח הרכב הפוגע, וכאן גם מבטח המונית שעצרה לסייע, ולא מבטח הרכב התקול. ההבדל מכריע כשהנפגע עלול להיפסל לפי סעיף 7 ביחס לרכבו שלו.
- לתיקון דרך ״קלאסי״: כוויה מהרדיאטור או נפילת ג׳ק בזמן החלפת גלגל בשוליים עדיין נכנסות לחלופה, והרכב שתוקן הוא המעורב.
- למבטחות ולמתדיינים: ההלכה מצמצמת התדיינויות על חלוקת נטל, וממשיכה את המגמה של כללים ברורים ופרשנות שנאמנה לתיקון 8. זו אותה מגמה שבאה לידי ביטוי גם בפסק הדין של העליון מ־2026 בעניין עקיצת הדבורה ברכב השטח.
מקור: רע״א 24895-06-25, בית המשפט העליון, 5.3.2026 (נוסח מלא).
שם הנפגע אינו מפורסם, כמו בפסק הדין. אין בכתבה ייעוץ משפטי. העובדות, המועדים והציטוטים נבדקו מול פסק הדין עצמו.