31 במרץ 2018, כפר אכסאל. אדם נפגע בסמוך לביתו מאופנוע מוטוקרוס מדגם קוואסאקי KX450F. הוא איבד את הכרתו ונגרמו לו נזקי גוף. לרוכב לא היה ביטוח חובה תקף. ב־14 בספטמבר 2022 הורשע הרוכב, על פי הודאתו בכתב אישום מתוקן, בנהיגה בקלות ראש ובנהיגה במהירות בלתי סבירה.

בתאונת דרכים רגילה, כשלרכב הפוגע אין ביטוח, הנפגע פונה לקרנית, הקרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים. כך עשה גם הנפגע. אבל ב־22 בדצמבר 2025 (ב׳ בטבת תשפ״ו) קבע בית המשפט העליון ברע״א 67114-01-25 שהחוק כלל אינו חל על התאונה. הסיבה: אופנוע מוטוקרוס שנבנה למרוצים במסלול סגור אינו ״רכב מנועי״. הנשיא יצחק עמית כתב את פסק הדין, והשופטות יעל וילנר וגילה כנפי־שטייניץ הסכימו. הנפגע זכה בשאלה המשפטית הראשונה שהעלה, והפסיד בתיק.

שתי ערכאות, שתי דרכים לאותה תוצאה

במאי 2019 הגיש הנפגע תביעה לבית משפט השלום בנוף הגליל־נצרת נגד הרוכב ונגד קרנית. קרנית העלתה שתי טענות. הראשונה נשענה על סעיף 15ב לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, שמוציא מתחולת החוק ״כלי תחרותי, שניתן עליו רישיון כלי תחרותי״. לאופנוע ניתן רישיון כזה, אך תוקפו פג ב־13 באוקטובר 2017, כחמישה חודשים וחצי לפני התאונה, והוא חודש לשנה רק ב־9 בינואר 2019. הטענה השנייה הייתה שהאופנוע ממילא אינו ״רכב מנועי״. כשהתברר שקרנית חולקת על תחולת החוק, תיקן הנפגע את תביעתו והוסיף עילות נזיקיות רגילות נגד הרוכב.

השופט א׳ טל פיצל את הדיון ובחן תחילה את שאלת החבות. בפסק דין חלקי מ־3 ביולי 2024 קבע שסעיף 15ב חל רק כשיש רישיון כלי תחרותי תקף, ולכן אינו חל כאן. ועדיין, לפי השופט, האופנוע אינו ״רכב מנועי״: הוא נועד למסלולי מרוץ סגורים, מחוץ להם הוא אמור לנוע רק על גבי עגלה נגררת, הוא נושא רישיון ״אפור״ ולא ״צהוב״, וחסרים בו אביזרים בסיסיים לנסיעה בטוחה בכביש. התביעה נגד קרנית נדחתה. במישור הנזיקי נקבע שהרוכב התרשל והפר חובות חקוקות. מנגד, הנפגע ירד לכביש ועמד במרכזו כארבע שניות, ידיו על מותניו ומבטו נעוץ ברוכב, וניסה להתחמק רק ברגע האחרון. האחריות חולקה 60% לרוכב ו־40% לנפגע.

בית המשפט המחוזי בנוף הגליל־נצרת (השופטים ע׳ טאהא, ת׳ נסים שי וע׳ גולומב) דחה את ערעור הנפגע ב־29 בדצמבר 2024, אך מנימוק הפוך: לפיו סעיף 15ב חל גם כשהרישיון פג, ודי בכך שהכלי הוכר בעבר ככלי תחרותי. בשאלת ה״רכב המנועי״ לא הכריע, וציין שיש בה ״פנים לכאן ולכאן״.

סעיף 15ב: אין ״נגעת־נסעת״

העליון דן בבקשה כבערעור לפי תקנה 149(2)(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, משום שהשאלות חורגות מעניינם של הצדדים. בשאלה הראשונה צידד הנשיא עמית בבית משפט השלום. הוא דחה כלל של ״נגעת־נסעת״, שלפיו די ברישיון שניתן אי פעם כדי להוציא את הכלי מחוק הפיצויים לצמיתות.

הלשון, לדבריו, אינה מכריעה. המילים ״שניתן עליו״ צופות פני עבר, ובסעיף 30(א) לחוק הנהיגה הספורטיבית, שנחקק באותה עת, בחר המחוקק דווקא בלשון הווה, ״שיש עליו״. ובכל זאת, לא כל הבדל ניסוח מלמד על הסדר שלילי. את ההכרעה סיפקה התכלית. סעיף 15ב נחקק ב־2005 כתיקון עקיף במסגרת חוק הנהיגה הספורטיבית, ולפי דברי ההסבר הוא נשען על מנגנון ביטוח ייעודי: סעיף 15 לאותו חוק מחייב פוליסה מיוחדת לכלי תחרותי. הפוליסה מכסה את הנוהג (חילוץ, טיפול רפואי, סיעוד ושיקום) וגם נזקי גוף שנגרמים לאחרים בנהיגה ספורטיבית. ביטוח כזה אפשרי רק כשיש רישיון תקף. פרשנות אחרת הייתה מוציאה את הכלי מחוק הפיצויים בלי שום כיסוי חלופי, וזה ה״חלל הביטוחי״ שהמחוקק לא ביקש ליצור.

לכך הצטרף נימוק מבני. לפי סעיף 12 לחוק הנהיגה הספורטיבית, רישיון כלי תחרותי אינו מעמד קבוע: אפשר להתלות אותו ולבטלו, ואופנוע או טרקטורון רשום יכולים לעבור זמנית לרישיון תחרותי ולחזור לרישיון רכב רגיל. כפי שהסבירה היועצת המשפטית של ועדת החינוך בכנסת, ״בכל זמן נתון יכול להיות או כלי תחרותי או כלי נהיגה״. המסקנה: סעיף 15ב דורש רישיון תקף במועד התאונה. כאן הרישיון פג, ולכן הסעיף אינו חל.

ובכל זאת, לא ״רכב מנועי״

השאלה השנייה הכריעה את התיק. חוק הפיצויים מגדיר ״רכב מנועי״ כרכב ״הנע בכוח מיכני על פני הקרקע ועיקר יעודו לשמש לתחבורה יבשתית״. המחלוקת נסבה על הרכיב האחרון, שכולל שני תנאים מצטברים: לרכב צריך להיות ייעוד תחבורתי, וייעוד זה צריך להיות העיקרי. את הייעוד בוחנים לפי טיב הרכב ומאפייניו, לא לפי השימוש שנעשה בו ביום התאונה. לכן לא הועילה לנפגע הטענה שהרוכב נסע ממקום למקום ולא התחרה.

הנשיא הסתמך על שלוש אבני דרך בפסיקה: עניין נחום, שבו נקבע שהשאלה היא מהו הסיכון הדומיננטי שהרכב יוצר; דבריו של הנשיא ברק בעניין סובח, שלפיהם ל״תחבורה יבשתית״ יש היבט גיאוגרפי של מעבר ממקום למקום; ועניין דרויש, שבו נפסק שמהירות כשלעצמה אינה אמת מידה. הוא דחה גם את הטענה שעצם קיומו של סעיף 15ב מלמד שהמחוקק ראה בכלים תחרותיים רכב מנועי. רשימת הכלים התחרותיים רחבה מאוד, ממכוניות ואופנועים ועד קארטינג, באגי ורכבי שטח, ולכן יש לבחון כל כלי לגופו.

הראיות הצביעו לכיוון אחד. מפרט היצרן הצהיר שהאופנוע ״תוכנן ונבנה למטרה אחת בלבד – לסיים כל מרוץ במקום הראשון בפודיום״, וש״מתאים לבעלי רישיון ספורט מוטורי בלבד״. נציג היבואן העיד שרכיבה עליו מחייבת רישיון ספורט מוטורי, ״רישיון אפור״, ושמסלולי מוטוקרוס הם מעגליים. ראש הרשות לנהיגה ספורטיבית העיד שכלי כזה מיועד לנוע במסלול מירוצים סגור. רוכש האופנוע חתם מול היבואן על התחייבות שלפיה ינהג בו לצורך נהיגה ספורטיבית בלבד. הנשיא השווה זאת לקארטינג, שכבר נקבע שאינו רכב מנועי משום שנועד לשעשוע בשטח תחום. כך גם כאן: אין מעבר בין מקומות, ולכן אין ייעוד תחבורתי. הוא הוסיף שהנפגע ממילא לא עמד בנטל להוכיח שמדובר ברכב מנועי.

שאלה אחת נותרה פתוחה גם הפעם: האם הגדרת ״רכב מנועי״ כוללת ״רכיב חמישי״, שלפיו הרכב טעון רישוי ורישיון נהיגה ואפשר לבטח אותו בביטוח חובה. הנשיא הותיר אותה בצריך עיון כבר בעניין דרויש, שעסק באופניים חשמליים, ומאחר שההכרעה כאן נשענה על הייעוד, הותיר אותה פתוחה שוב.

מה זה אומר בפועל

התוצאה: ניתנה רשות ערעור, הערעור נדחה, ולא ניתן צו להוצאות.

מקור: רע״א 67114-01-25, בית המשפט העליון, 22.12.2025 (נוסח מלא).

שם הנפגע אינו מפורסם, כמו בפסק הדין. אין בכתבה ייעוץ משפטי. העובדות, המועדים והציטוטים נבדקו מול פסק הדין עצמו.