המחוזי בתל אביב קיבל חלקית תביעת הורי תינוק שמת בגיל חמישה ימים בפגיית שיבא אחרי הדבקה באנטרובקטר ESBL. הנטל למניעת ההדבקה הועבר למדינה — והיא לא עמדה בו.

עיקרי הדברים

לפי דיווח «מגזין בית המשפט» (שלמה בוצ׳צ׳ו) מ־26 באוגוסט 2026, ודיווחים מקבילים ב־ynet ובאתר News1/Bizportal, בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופטת אורלי מור־אל) דן בת״א 3316-10-18. התובעים: הורי התינוק ואחותו התאומה; הנתבעת: מדינת ישראל כבעלת המרכז הרפואי שיבא. התינוק, אחד מזוג תאומים, נולד באוקטובר 2011 בשבוע ה־35 ובמשקל כ־1.8 ק״ג. מצבו תואר כ«טוב, חיוני וערני», אך בשל הפגות והיות האם נשאית GBS הועבר לפגייה וקיבל אנטיביוטיקה. לאחר שבדיקותיו נמצאו תקינות, הופסק הטיפול בבוקר יומו הרביעי.

בהמשך אותו יום אירעו שני אירועי הפסקת נשימה וירידה בקצב הלב, וחום גופו עלה מעל 38 מעלות. לאחר חצות הועבר לטיפול נמרץ וקיבל אנטיביוטיקה רחבה. חרף הטיפול וההחייאה נקבע מותו בגיל חמישה ימים. בדיעבד התברר שנדבק בחיידק אלים ועמיד מסוג אנטרובקטר ESBL. התביעה ייחסה לבית החולים אחריות הן להדבקה והן לאיחור בטיפול אחרי ההידרדרות. המדינה טענה שהתוצאה הייתה בלתי נמנעת ושהטענות מבוססות על «חכמה שבדיעבד».

מור־אל קבעה שנסיבות המקרה מצדיקות להעביר למדינה את נטל השכנוע בעניין מניעת ההדבקה — והמדינה לא עמדה בו. מהראיות עלה שלפחות 18 פגים היו נשאים של החיידק, בלי הסבר מספק למשמעות הנתון. «שתיקתה של הנתבעת נוכח ממצאים אלה פועלת כנגדה», נכתב. נקבע שסביר יותר שהתינוק נדבק מגורם במחלקה, ושלא הוכח שננקטו כל האמצעים למניעת ההדבקה; המדינה אחראית לתוצאותיה גם אילו היה נקבע שהטיפול אחרי ההדבקה היה סביר. עוד נקבע שהבירור הרפואי והרחבת האנטיביוטיקה נעשו באיחור, בין היתר משום שהצוות יצא מהנחות שגויות (סיום טיפול באותו בוקר, הרחבה שנתנה מענה, מצב יציב). דיווח News1 הוסיף כי לא הוכח יישום הנחיות היגיינה מחוזר מנכ״ל משרד הבריאות מ־2009, ושנהלים כתובים למניעת זיהומים כוננו רק אחרי האירוע; צוין גם מקרה קודם של פג שנפטר בנסיבות דומות כחמישה חודשים קודם לכן, בלי שהוכח תחקיר.

לעיזבון נפסקו 1,788,524 ₪ בגין ראשי נזק ובהם כאב וסבל וקיצור תוחלת חיים, בתוספת שכר טרחה 418,514 ₪ והוצאות משפט — סך שדווח ככ־2.2 מיליון ₪. התביעה התקבלה חלקית: לפי דיווח News1 נדחו יתר ראשי הנזק, לרבות תביעת האחות התאומה (לא הייתה עדה ולא הוכחה פגיעה ישירה) וטענה לגבי קבורה בקבר משותף (יוחסה לחברה קדישא, לא למדינה). מור־אל הדגישה שאין בקביעותיה כדי להטיל דופי בצוות, שאותו תיארה כ«מיומן ומסור», שפעל בתנאים לא פשוטים ומתוך כוונות טובות. ב״כ התובעים שצוינו: עו״ד עילית נבו־רפאל; ב״כ המדינה: עו״ד אבלין אביעד.

משמעות מעשית

בתיק זיהום בבית חולים: לבקש נתוני נשאות במחלקה, נהלי היגיינה בכתב מלפני האירוע, תיעוד הדרכה וניטור, ותחקיר אחרי אירוע קודם — אלה עמדו בלב העברת הנטל. היעדר תיעוד אינו «ניטרלי» אם הנטל על המוסד.

במסלול טיפולי: לעקוב אחרי מועד הפסקת אנטיביוטיקה, הופעת אפנאה/ברדיקרדיה וחום, ומועד הרחבת הטיפול. הסכומים הם תוצאת תיק זה; אין להסיק שכל הדבקה בפגייה מזכה בסכום דומה.

משמעות משפטית

בית המשפט הפריד בין אחריות המוסד למניעת הדבקה לבין דופי אישי בצוות. העברת נטל השכנוע למדינה נשענה על נסיבות ההדבקה במוסד, על ריבוי נשאים ועל שתיקת הראיות באשר לאמצעי המניעה. אחריות להדבקה עמדה גם בנפרד משאלת סבירות הטיפול לאחר מכן. אין כאן הלכה שכל זיהום בבית חולים מקים רשלנות; התוצאה תלויה בנטל, בנהלים וברשומה. יש לקרוא את פסק הדין.

הסיכום הוא תמצית מקורית לצרכי עדכון. הוא אינו תחליף לקריאת המקור הראשוני, אינו ייעוץ משפטי ואינו קובע אחריות באירוע קונקרטי.