נובמבר 2018. רכב פוגע בהולך רגל, נער בן 16. הוא מפונה לבית החולים עם שבר פתוח בשוק רגל ימין ושבר דחיסה באחת מחוליות הגב, מאושפז חמישה ימים ועובר ניתוח לקיבוע השבר. בהמשך הוא נמצא במעקב גם בתחום בריאות הנפש, בגלל חרדות ותסמינים פוסט־טראומטיים. מאחורי ההגה ישב אדם שהרכב נמסר לשימושו. לידו ישב אחיו, הבעלים הרשום של הרכב, שאין לו רישיון נהיגה. לרכב לא היה באותו יום ביטוח חובה בתוקף.
הנער קיבל את הפיצוי שלו. מי שהיה אמור לשלם הוא מבטח החובה, אבל כשאין מבטח, החוק מפנה את הנפגע אל קרנית, הקרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים. בתביעה שהגיש נגד קרנית בבית משפט השלום בחיפה הגיעו הצדדים לפשרה: 190,000 ש״ח, כולל שכר טרחת עורך דין ומע״מ. אחר כך פנתה קרנית אל שני האחים ודרשה מהם להחזיר לה את מה ששילמה, יחד עם ההוצאות שהוציאה על ניהול התביעה.
ב־15 באוקטובר 2026 (ד׳ בחשוון תשפ״ז) קיבל בית משפט השלום בחדרה (השופט יניב הלר) את התביעה במלואה (ת״א 42852-05-24). שני האחים, הנהג והבעלים, חויבו ביחד ולחוד לשלם לקרנית 205,114.86 ש״ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה, ועוד אגרה ושכר טרחה בסכום כולל של 30,000 ש״ח. ביניהם לבין עצמם, נקבע, האחריות מתחלקת שווה בשווה.
הרשת של קרנית, והחבל שבקצה
קרנית הוקמה כדי שנפגע בתאונת דרכים לא יישאר בלי מי שיפצה אותו, גם כשלרכב אין ביטוח. אבל החוק לא נועד לפטור את מי שנהג או התיר נהיגה בלי ביטוח. סעיף 9(א) לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים קובע ככלל שמי ששילם פיצויים לפי החוק אינו יכול לחזור אל אחר שחייב בפיצוי. אבל יש חריגים: מי שאינו זכאי לפיצויים לפי סעיף 7 לחוק, מי שאין לו ביטוח לפי פקודת הביטוח, ובעל הרכב או המחזיק בו לפי סעיף 7א. לפי סעיף 9(ב), חבותו של מי שחוזרים אליו נקבעת לפי פקודת הנזיקין.
בית המשפט הזכיר את תכלית ההסדר בציטוט מפסק דין משנת 1987 (ע״א 483/84 קרנית נ׳ אברהם): המטרה איננה להגן על בעל הרכב או על המשתמש בו, אלא להגן על הנפגע, שלא יימצא «בפני שוקת שבורה». אם בגלל מחדלם אין ביטוח שמכסה את החבות, אין להם «על מה ועל מי להלין». לעומת זאת, לפי אותה הלכה יש אינטרס ציבורי בכך שקרנית תקבל החזר מלא של הסכומים שנאלצה לשלם בגלל המחדל.
בצד הזה עומד גם סעיף 7 לחוק. סעיף 7(5) מוציא ממעגל הזכאים לפיצוי את מי שנהג ברכב בלי ביטוח, וסעיף 7(6) מוציא את בעל הרכב או המחזיק בו שהתיר לאחר לנהוג בו כשאין ביטוח. ההלכה שנקבעה בע״א 1872/22 (10.7.2023) מוסיפה תנאי: זכות החזרה מותנית באשם. כלומר, הנהג או מי שהתיר את הנהיגה ידעו, או שהיה עליהם לדעת, שאין כיסוי ביטוחי. כשהם טוענים שלא ידעו, בית המשפט בוחן אם האדם הסביר היה יודע במקומם. זה מבחן אובייקטיבי.
הנהג: «לא ידעתי שזה לא מכסה»
לגבי הנהג, השופט קבע שלא יכולה להיות מחלוקת של ממש. לפי סעיף 2(א) לחוק, המשתמש ברכב חייב לפצות את הנפגע על נזק הגוף. בית המשפט הזכיר את ההלכה הוותיקה מע״פ 247/81 דוידסקו נ׳ מדינת ישראל, שלפיה כל נהג חייב לדעת, ויש להניח שהוא יודע, שתוקף הביטוח תלוי בתשלום הפרמיה, ושעליו לשאת בתוצאות אם הפרמיה לא שולמה.
בתצהירו טען הנהג שנהג ברכב יממה אחת בלבד, ושהיה בטוח שקיימת לו פוליסה בתוקף בחברת מגדל. לדבריו, אילו ידע שאין ביטוח, לא היה נוהג. בחקירה הגרסה הזאת לא החזיקה מעמד. הוא העיד שאחיו קנה עבורו את הרכב ב־2018, ושמאז הרכב בחזקתו ורק הוא נוהג בו. על הביטוח אמר: «הרכב היה מבוטח אך כשפגעתי בילד לא ידעתי שזה לא מכסה את התאונה הזאת», ובהמשך: «לפני 4 ימים מהתאונה הרכב כן היה מבוטח». הוא אמר שאחיו הוא שביטח את הרכב, ואחר כך טען לראשונה שלפעמים אשתו טיפלה בעניין. אשתו לא הובאה לעדות, ולא ניתן לכך הסבר. השופט כתב שהדבר «אומר דרשני». בסופו של דבר הנהג אישר שבזמן התאונה לא היה לרכב ביטוח. המסקנה: לקרנית יש זכות חזרה כלפיו.
הבעלים: «זה הכול על שמי»
הטענות של האח השני היו מורכבות יותר. הוא הודה שהוא הבעלים הרשום ושהיה ברכב בזמן התאונה. אבל לטענתו, הרכב היה מתנה לאחיו, נמסר לשימושו ולשליטתו הבלעדית, ולכן גם האחריות לבטח אותו הייתה של האח. אין לו רישיון נהיגה, ובאותו יום אחיו הסיע אותו «לראות עבודה בטבריה». לדבריו, הוא לא ידע שהביטוח פקע, לא הסתיר דבר ולא נהג בזדון.
השאלה הראשונה הייתה מיהו «בעל הרכב» לעניין החוק, שאינו מגדיר את המונח. השופט הסתמך על פסק דין של בית המשפט המחוזי בתל אביב משנת 2013 (עניין יעקבי נ׳ סיטבון), שקבע שרישום הבעלות במשרד הרישוי מספיק לצורך זה. נכון שהרישום הוא דקלרטיבי במישור הקנייני, אבל לפי אותו פסק דין, דרישה לבחון רק בעלות בפועל הייתה מרוקנת מתוכן את המונח «בעל הרכב» בחוק. השופט הוסיף את ההלכה מעניין קרנית נ׳ פרח (1999): חובתו של בעל הרכב לדאוג לפוליסה היא «חובה עיקרית וראשונית», בדיוק כמו רישיון הרכב.
ובתיק הזה הבעלים לא היה רק רשום. לפי המסמכים שצירפה קרנית, הוא היה גם בעל הפוליסה במגדל, והדבר התיישב עם עדותו שלו, ששכח לחדש את הפוליסה במועד. בחקירה אמר: «זה הכול על שמי, לא ידעתי וכבר קרתה התאונה». כשנשאל אם בעצם אחיו לא יכול לבטח את הרכב «כי זה מסובך לו», ואם הוא עצמו לא שם לב שהביטוח הסתיים, ענה «נכון». השופט קבע שמי שרשום כבעל הרכב וגם כבעל הפוליסה אחראי לחידוש הפוליסה. הוא «אינו יכול להתכחש לאחריותו לקיומו של ביטוח חובה לרכב ולהתחבא מאחורי אחיו הנהג», ואחריותו אינה פחותה מזו של אחיו.
יסוד האשם: כל אחד הצביע על השני
כאן נכנס המבחן של ע״א 1872/22. האם ידעו, או היה עליהם לדעת, שהרכב אינו מבוטח? לפי פסק הדין, החקירות חשפו ששני האחים היו אדישים לשאלת ביטוח החובה. כל אחד טען שהאחריות מוטלת על האחר, אבל בחקירה התברר אחרת: הנהג אמר שאשתו דאגה לביטוח, והבעלים אמר שהוא עצמו היה אמור לדאוג לכך, משום שאחיו אינו יודע קרוא וכתוב. «מכאן האשם ומכאן נגזרת חבותם», כתב השופט, חבות מלאה של כל אחד מהם כלפי קרנית. מאחר שלא מצא סיבה להבחין ביניהם, קבע שבינם לבין עצמם הם יישאו בחלקים שווים.
נקודה למחשבה: סעיף 9(א)(2), שצוטט בפסק הדין, מחריג מזכות החזרה מי שהיה לו ביטוח שנתי שתוקפו פג בתוך 30 יום לפני התאונה. הנהג העיד שארבעה ימים לפני התאונה הרכב עוד היה מבוטח, אבל פסק הדין אינו דן בחריג הזה, ואין בו קביעה מתי בדיוק פקע תוקף הפוליסה. פסק הדין מפנה גם לסעיף 9(א)(1), שעניינו מי שאינו זכאי לפיצוי לפי סעיף 7, ולפי תיאור הטענות בפסק הדין האחים לא העלו טענה כזאת. לכן השאלה פשוט לא הוכרעה.
«קרנית אינה מתנדבת»: האם הפשרה הייתה סבירה?
קו ההגנה השני של האחים כוון לסכום. הם טענו שלנפגע לא נגרם נזק שמצדיק פיצוי, שקרנית «התנדבה» לשלם יותר ממה שמגיע לו, ושהיה עליה להעיד את הנער או את בני משפחתו. בית המשפט דחה את כל הטענות האלה.
ההלכה, כפי שהציג אותה השופט בהסתמך על ע״א 7148/94 ועל ספרו של א׳ ריבלין «תאונת הדרכים: תחולת החוק – סדרי הדין וחישוב פיצויים», היא שחזקה על קרנית שאינה «מתנדבת» לשלם לנפגע. די בכך שהתשלום בפשרה סביר ונעשה על פי מערכת שיקולים סבירה. בית המשפט שדן בתביעת השיפוי אינו צריך לחשב מחדש את הנזק לפרטי פרטים, אלא לבדוק אם השיקולים של קרנית היו סבירים.
את השיקולים פרשה בתצהירה אחראית תחום תביעות החזרה בקרנית. הנפגע היה קטין בן 16 שנפגע קשה מבחינה אורתופדית. התאונה אירעה במהלך עבודה, ולכן ועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי, בענף נפגעי עבודה, קבעה לו נכות צמיתה משוקללת של 24% בתחום האורתופדי. לפי פסק הדין, זו «קביעת נכות על פי דין» לפי סעיף 6(ב) לחוק הפיצויים. חוות דעת אקטוארית שהזמינה קרנית העריכה את שווי ההיוון של קצבאות הביטוח הלאומי, ששולמו וישולמו לנפגע, ב־687,696 ש״ח. לפי החישוב הפנימי של קרנית, הפיצוי שהגיע לנפגע «נבלע» בקצבאות. לכן הוא היה זכאי ל־25% מסכום הפיצוי, בהתאם לסעיף 330 לחוק הביטוח הלאומי. מנגד, דרישת הפיצוי שנשלחה בשם הנפגע עמדה על 1,198,925 ש״ח, בתוספת שכר טרחה ומע״מ.
על הרקע הזה, וכשמדובר בנער כבן 16, קבע השופט ש«דעת לנבון נקל» כי פשרה של 190,000 ש״ח, כולל שכר טרחה ומע״מ, נמצאת במתחם הסבירות. הטענה שלא נגרם נזק נטענה, לדבריו, «באופן סתמי ובעלמא», בלי שום ראשית ראיה, והיא סותרת את קביעת הביטוח הלאומי. גם ההוצאות שתבעה קרנית, על איסוף תיעוד רפואי ותיק החקירה, על מומחה אקטוארי ועל חקירות, נמצאו סבירות.
הנקודה האחרונה נוגעת למשא ומתן. השופט הדגיש שקרנית אינה חייבת לעדכן את מי שהיא עתידה לחזור אליהם בדרישות הנפגע, או לשתף אותם במשא ומתן. בכל מקרה, האחים לא הראו שהשתתפותם הייתה משנה את התוצאה או מורידה את הפיצוי. השופט הפנה לרע״א 8271/19 (2020), שבו נקבע ש«אין דרכה של מבטחת להתנדב ולשלם יותר מהנזק שנגרם בפועל».
החשבון הסופי
- פשרה ששילמה קרנית לנפגע: 190,000 ש״ח, כולל שכר טרחה ומע״מ.
- סכום התביעה שנפסק במלואו (הפשרה ועוד הוצאות ניהול התביעה): 205,114.86 ש״ח, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מ־19.5.2024, יום הגשת התביעה.
- אגרה ושכר טרחת עורך דין: 30,000 ש״ח בסך הכול.
- אופן החיוב: ביחד ולחוד. בין האחים לבין עצמם החלוקה היא 50%–50%. התשלום תוך 30 יום.
לפי חישובנו, הפשרה של 190,000 ש״ח היא כ־16% מדרישת הפיצוי של הנפגע, שעמדה על 1,198,925 ש״ח עוד לפני שכר טרחה ומע״מ. הפער נסגר בפשרה ולא בפסק דין, אבל הוא ממחיש את גודל הסיכון שלוקח על עצמו מי שנוהג, או מתיר לנהוג, ברכב בלי ביטוח.
מה אפשר ללמוד
- ביטוח חובה הוא לא עניין של מי שנוהג בפועל. מי שרשום כבעל הרכב, ובוודאי מי שרשום גם כבעל הפוליסה, נושא באחריות עיקרית לחידוש. רכב שניתן במתנה לבן משפחה ונשאר רשום על שם הנותן, ממשיך להטיל עליו את החובה הזאת.
- «חשבתי שיש ביטוח» אינה הגנה אוטומטית. המבחן אובייקטיבי: האם אדם סביר במקומך היה יודע. מי שמניח שמישהו אחר דאג לביטוח, ואינו בודק, עלול להימצא אשם.
- עדות שמשתנה בחקירה עולה ביוקר. גרסת «נהגתי רק יממה» התחלפה בעדות שהרכב בחזקת הנהג מאז שנקנה, והטענה על האשה שטיפלה בביטוח לא גובתה בעדות שלה.
- קשה לתקוף פשרה של קרנית. מי שקרנית חוזרת אליו צריך להביא ראיות של ממש לכך שהפשרה חרגה ממתחם הסבירות. טענות כלליות על «התנדבות», על היעדר נזק או על אי־זימון הנפגע לא יספיקו, במיוחד מול קביעת נכות של הביטוח הלאומי.
- אין זכות להשתתף במשא ומתן. קרנית אינה חייבת לשתף את הנהג או את הבעלים במגעים עם הנפגע. מי שרוצה לטעון שהשתתפותו הייתה מוזילה את הפיצוי, צריך להוכיח זאת.
- להשוואה: על תפקידה של קרנית כשמעורב בתאונה רכב בלתי מבוטח, ועל חלוקת האחריות בינה לבין מבטחת של רכב אחר, ראו עליון: רכב שחנה בשולי כביש בין־עירוני היה «מעורב» בתאונה — מגדל תשתף את קרנית.
באי כוח הצדדים
התובעת (קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים) — עוה״ד דוד בן-חיים.
הנתבע 1 — עוה״ד מוחמד חוסיין.
הנתבע 2 — עוה״ד ג׳אבר ג׳בארין.
הנפגע מופיע בפסק הדין בראשי תיבות בלבד, ובכתבה הוא אינו מזוהה. שמות הנתבעים, שני אחים, אינם מובאים בגוף הכתבה. אין בכתבה ייעוץ משפטי. זהו פסק דין של הערכאה הראשונה, ועומדת לצדדים זכות ערעור.