בספטמבר 2023 נסע מבוטח בטסלה שלו, שנת ייצור 2022, בעיר מגוריו. לפי גרסתו, בעיקול בכביש סנוורו אותו פנסי רכב שהגיע ממול, הוא איבד שליטה והתנגש בעץ בצד הדרך. הרכב הוכרז כאובדן מוחלט. ביטוח ישיר, שביטחה את הרכב בביטוח מקיף, סירבה לשלם. הסיבה לא הייתה קשורה לסנוור: ברישיון הנהיגה של המבוטח הייתה רשומה כבר עשרות שנים הגבלה לנהיגה ״ברכב בו המאיץ בצד שמאל של הבלם״, ובטסלה לא הותקנה דוושה כזו.

ב־5 באוקטובר 2026 קיבל השופט רונן פלג מבית משפט השלום בכפר סבא את התביעה (ת״א 9888-01-24). פסק הדין קובע כמה דברים שימושיים לכל מי שעוסק בביטוח רכב: מכתב הדחייה של המבטחת תוחם את טענותיה בבית המשפט, הפרת הגבלה ברישיון אינה פוטרת אותה כשאין קשר בין ההפרה לתאונה, ויש לה אחריות לשרידי הרכב שגררה למגרש, גם כשהיא דוחה את התביעה.

הגבלה שנשכחה, אבל עדיין מחייבת

במכתב הדחייה מדצמבר 2023 כתבה המבטחת שבהיעדר דוושת מאיץ בצד שמאל ״קיים חשד כי קיים קשר סיבתי לאירוע״, ולכן אין כיסוי. בבית המשפט הרחיבה את הטענה: הפוליסה מתירה נהיגה רק למי שיש לו רישיון בר תוקף לרכב מסוג הרכב המבוטח ובתנאים שבמפרט. לדבריה, נהיגה בניגוד להגבלה היא הפרה מהותית, ורכב עם דוושה משמאל הוא למעשה ״סוג רכב שונה״.

המבוטח העיד שההגבלה נרשמה ככל הנראה בעקבות תאונת דרכים מ־1987, שבה נפגע ברגל ימין. אחרי שיקום חזר לנהוג כרגיל, ותמיד נהג ברכבים רגילים בלי שינוי במיקום הדוושות. לדבריו לא ידע על ההגבלה ולא קרא את מה שכתוב ברישיון. בנו, שהיה מעורב ברכישת הפוליסה ובטיפול מול המבטחת, העיד באותה רוח.

בית המשפט לא קיבל את הטענה כממצא עובדתי. ההגבלה עמדה בתוקף עשרות שנים ונכתבה בכל רישיון. השופט כתב שאפשר שהמבוטח לא התייחס אליה מעולם ואפשר שהיא נשכחה ממנו, אבל ביום התאונה היא הייתה בתוקף והוא היה מחויב בה ״לכל דבר ועניין״. כלומר, ההפרה הוכחה. השאלה הייתה מה משמעותה.

המבטחת כבולה למכתב הדחייה

השופט פלג פתח בנקודה דיונית. במכתב הדחייה הציגה המבטחת את ההגבלה כעניין של קשר סיבתי: חשד שהיעדר הדוושה גרם לתאונה. היא לא טענה שם שעצם ההפרה מבטל את הכיסוי. בית המשפט ציין שמבטחת מחויבת ומוגבלת לטענות שהעלתה במכתב הדחייה, ולכן לא יכלה לטעון בהליך שההפרה שוללת את הכיסוי גם בלי קשר סיבתי.

המשמעות המעשית ברורה. מכתב דחייה הוא לא הודעה שגרתית. הנימוקים שבו הם הנימוקים שהמבטחת תוכל להישען עליהם בהמשך. ניסוח עמום כמו ״קיים חשד כי קיים קשר סיבתי״ חייב את המבטחת להוכיח בבית המשפט את הקשר הזה.

סנוור, לא דוושה

כאן נכשלה ההגנה. בתצהירו תיאר המבוטח איך סונוור בעיקול והתנגש בעץ. בחקירה הנגדית הוא לא נחקר כלל על אופן קרות התאונה. לפי פסק הדין, כשניסה להסביר בעדותו שההגבלה לא הפריעה לו ולתאר את התאונה, קטע אותו בא כוח המבטחת. התוצאה: הגרסה לא הופרכה והתקבלה. מאחר שהגורם לתאונה היה סנוור, נקבע שאין קשר סיבתי בין מיקום הדוושה לבין התאונה. השופט כתב שהמבטחת לא רק שלא הוכיחה קשר כזה, אלא שהוכח שהוא לא התקיים.

לחיזוק המסקנה הוסיף בית המשפט עובדה מאוחרת. אחרי שהמבטחת דחתה את התביעה, נבדק המבוטח לבקשתו במכון הרפואי לבטיחות בדרכים. המכון החליט להסיר את ההגבלה, המבוטח עבר מבחן נהיגה וקיבל רישיון חדש, שנשארה בו רק ההגבלה לרכב אוטומטי. השופט הדגיש שההסרה נעשתה בדיעבד, אבל לדבריו היא מלמדת שמצבו הרפואי של המבוטח בזמן התאונה לא חייב את ההגבלה.

לפי פסק הדין, די היה בכך כדי לקבל את התביעה.

״סוג הרכב״: מבחן מפלת״ד גם לנזקי רכוש

אף שהשאלה התייתרה, דן השופט גם בטענה המרכזית של המבטחת: שהפרת הגבלה ״מהותית ובטיחותית״ ברישיון שוללת את הכיסוי מעצם ההפרה. הוא ציין שהמבטחת לא הביאה דוגמאות להגבלות שהפרתן אינה שוללת כיסוי, והציע דוגמה משלו: ההגבלה השכיחה שמחייבת משקפיים או עדשות בנהיגה. לפי ההיגיון של המבטחת, כתב, גם נהג שנפגע מאחור באשמתו המלאה של נהג אחר, ולא הרכיב משקפיים, יישאר בלי תגמולים. טיעון כזה, לדבריו, מאפשר למבטחת ״לחסוך״ תגמולים בגלל הגבלה שאין לה שום קשר לאופן שבו נגרם הנזק.

בא כוח המבוטח הפנה לדנ״א 10017/02 קרנית נ׳ מגדל. שם נדונו שני מקרים שבהם נשלל פיצוי לנפגעי גוף לפי סעיף 7(3) לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, שעוסק במי ״שנהג ברכב כשאין לו רישיון לנהוג בו״. באחד הנהג הפר חובה לנהוג ברכב עם הגה כוח, ובשני הסיע יותר נוסעים מהמותר ברישיונו. בית המשפט העליון קבע שהסעיף חל רק על הפרת תנאי או הגבלה בדרגת הרישיון שעניינם ״סוג הרכב״, כלומר ממדיו הפיזיים האינהרנטיים של הרכב, שמשפיעים על דרגת הרישיון הנדרשת לפי תקנות התעבורה.

המבטחת טענה שההלכה הזו נשענת על התכלית הסוציאלית של חוק הפלת״ד ואינה רלוונטית לנזקי רכוש. השופט דחה את הטענה. לדבריו, נימוקי העליון חרגו מהתכלית הסוציאלית ועסקו גם בקשר הסיבתי בין ההפרה לתאונה, ביצירת מבחנים חדים וברורים וביישום אחיד ושיטתי. לכן, כתב, ראוי שאותו מבחן שחל על החבות הביטוחית לנזקי גוף בתאונת דרכים יחול גם על החבות לנזקי הרכוש באותה תאונה. הגבלה על מיקום דוושת המאיץ אינה עניין של ״סוג הרכב״ במובן הזה, ולכן הפרתה אינה שוללת את הכיסוי באופן אוטומטי.

זו קביעה של בית משפט שלום, ונאמרה מעבר לנדרש. היא אינה מחייבת, ובית משפט אחר עשוי לקרוא אחרת את תנאי הפוליסה. ועדיין יש בה ניסיון מעניין להחיל מבחן אחד על שני סוגי הביטוח שנפתחים באותה תאונה.

על מקרה אחר שבו מבטחת ניסתה להתנער מכיסוי ונדרשה להוכיח את טענתה, ראו גם הכתבה על הפוליסה שהונפקה שישה ימים לפני התאונה.

הרכב פורק עוד לפני שנשלח מכתב הדחייה

פרק נוסף בפסק הדין עוסק בשרידי הטסלה. המבטחת גררה את הרכב למגרש שקשור עמה בהתקשרות חוזית כלשהי, שלא הוצגה בבית המשפט. במכתב הדחייה הופנה המבוטח למגרש כדי לקחת את השרידים או את ערכם. לפי עדות הבן, במגרש נמסר שהרכב פורק ב־13 בנובמבר 2023, כחודש לפני מכתב הדחייה מ־14 בדצמבר. המבטחת לא הציגה נתונים אחרים. הקלטה של שיחה עם נציגת המגרש לא התקבלה כראיה, משום שהנציגה לא זומנה להעיד והדברים הם עדות שמיעה.

השופט קבע שנפל ״פגם של ממש״ בהתנהלות המבטחת. העברת הרכב למגרש אינה יוצרת קשר בין המבוטח למגרש. המבטחת אחראית לגורל השרידים עד שהיא משלמת תגמולים, ורק אז עוברת אליה הבעלות בהם. כל עוד לא שילמה, עליה לוודא שהרכב לא מפורק. אם החליטה לדחות את התביעה, עליה להציע למבוטח לבחור: לקחת את השרידים או למכור אותם למגרש. כאן הדחייה נשלחה אחרי הפירוק, וכך נפגעו זכויות הבעלות של המבוטח.

השופט הוסיף שגם אילו נדחתה התביעה, המבוטח היה זכאי לפיצוי על הפירוק. אבל הנזק עצמו לא הוכח: הטענה שהשרידים שווים יותר מ־24,000 ש״ח, ושאפשר היה למכור את החלקים בכ־100,000 ש״ח, נטענה בעל פה, בלי חוות דעת שמאי ובלי הצעת מחיר בכתב.

מה נדחה

המבוטח טען שהמבטחת מנועה מלדחות את התביעה, משום שכמה חודשים קודם לכן שילמה לו על תאונה קלה יותר באותו רכב. הטענה נדחתה: מבטחת רשאית לבחון כל אירוע בנפרד, ולפי פסק הדין, אילו נמצא בסיס לדחיית הכיסוי, ייתכן שהייתה זכאית לתבוע השבה של מה ששילמה. נדחתה גם הטענה שהמבטחת הייתה צריכה לברר מראש את ההגבלות ברישיון. השופט קבע שאין על מבטחת חובה כזו. הדרישות לריבית מיוחדת ולפיצוי בסך 20,000 ש״ח על עוגמת נפש נדחו גם הן.

מה אפשר ללמוד מכאן

זהו פסק דין של בית משפט שלום, שניתן לערער עליו, והוא אינו מחייב ערכאות אחרות.

התוצאה: ביטוח ישיר תשלם למבוטח 225,810 ש״ח, שווי הרכב לפי חוות דעת השמאי שהוגשה לה, בניכוי השתתפות עצמית ודמי כינון לפי הפוליסה, עם ריבית מיום התאונה. בנוסף תשלם 1,785 ש״ח דמי החזר נסיעות (85 ש״ח ליום במשך 21 ימים, במקום רכב חלופי), את אגרות המשפט, שכר בטלה לעד ושכר טרחת עורך דין בשיעור 15% מהתגמולים בתוספת מע״מ. התביעה המקורית הייתה על 263,289 ש״ח. המבטחת זכאית לשווי השרידים מהמגרש.

מקור: ת״א 9888-01-24, בית משפט השלום בכפר סבא, 5.10.2026 (פסק דין, נוסח מלא).

שם המבוטח ובני משפחתו, מספר הרכב והעדים אינם מופיעים בכתבה. אין בכתבה ייעוץ משפטי. העובדות, הסכומים והמועדים נבדקו מול פסק הדין.