מחוזי ת״א: בקבוק פפסי מקס התפוצץ בידי ברמן ופגע בעינו — טמפו חבה לפי חוק המוצרים הפגומים; כ־2.5 מיליון ₪

אחר צהריים רגיל במסעדה בתל אביב, אוקטובר 2017. ברמן בן 27, סטודנט שנה שלישית לצילום, מגיע למשמרת ערב ומתחיל בשגרה הקבועה: ממלא את מקררי הבר במשקאות. הוא מרים מהרצפה ארגז של בקבוקי זכוכית של ״פפסי מקס״, ועוד לפני שהארגז מונח על הדלפק אחד הבקבוקים מתפוצץ. רסיס זכוכית חודר לעינו השמאלית. תשע שנים, כמה ניתוחים ושתי ערכאות אחר כך, קבע בית המשפט המחוזי מי אחראי לכך.

בת״א (מחוזי תל אביב–יפו) 47110-05-20, פלוני והמוסד לביטוח לאומי נ׳ טמפו משקאות בע״מ ואח׳, ניתן ב־28 בספטמבר 2026 (י״ז בתשרי תשפ״ז) פסק דינה של השופטת עידית קצבוי. טמפו, שממלאת ומשווקת את המשקה, חויבה לפי חוק האחריות למוצרים פגומים. התביעה נגד המסעדה המעסיקה ומבטחת חבות המעבידים שלה, מנורה מבטחים, נדחתה. נדחתה גם הודעת צד שלישי שהגישה טמפו נגד פניציה, יצרנית בקבוק הזכוכית. הנזק הוערך ב־2,499,786 ₪. מתוכו ישולמו 857,537 ₪ למוסד לביטוח לאומי, שהכיר בתאונה כתאונת עבודה, והיתרה, 1,642,249 ₪, לתובע. לסכומים יתווספו שכר טרחת עורך דין בשיעור 20% ומע״מ והוצאות משפט.

הגרסה: ״הארגז פשוט התפוצץ לתוך הפרצוף״

הקרב הראשון בתיק היה עובדתי. טמפו טענה שלא הוכח שבקבוק התנפץ, שלא הוכח שהבקבוק היה שלה, ושאם בכלל התנפץ — זה קרה משום שהתובע הטיח את הארגז על הדלפק, או משום שבקבוקים ״משוחררים״ בארגז שאינו מלא נקשו זה בזה. היא גם הצביעה על כך ששברי הזכוכית לא נשמרו, שבחדר המיון לא נמצא גוף זר בעין ושהתובע לא הגיש חוות דעת הנדסית.

השופטת העדיפה את גרסת התובע, אף שהייתה עדות יחידה. בחקירה הנגדית הוא חזר עליה בעקביות: ״הרמתי את הארגז לא הייתה שום תנועה בארגז הוא פשוט התפוצץ לתוך הפרצוף״. כשנשאל איזה חלק של הבקבוק התפוצץ השיב שאין לו דרך לדעת. בית המשפט ראה בהבחנה הזאת, בין מה שראה לבין מה שאינו יודע, סימן אמינות. חשובה לא פחות הייתה העקביות לאורך הזמן: בטופס התביעה למוסד לביטוח לאומי, כשבועיים אחרי הפציעה, נכתב שהתובע ״הרים ארגז של בקבוקי פפסי מקס מזכוכית ונפגע בעין מבקבוק שהתנפץ״. בוועדה הרפואית ביולי 2018 תיאר את האירוע באותו אופן.

גם סרטון מצלמת האבטחה נבחן. השופטת הודתה שהוא אינו מכריע את העיתוי המדויק — התובע מצולם מגבו, והמהלך כולו נמשך שניות. ועם זאת, נראה בו שהתובע תופס את פניו מיד לאחר הנחת הארגז, שהיושבים במקום מגיבים, שאין שום גורם אחר שיכול להסביר את הפציעה, ושאין שום עדות להטחה של הארגז. בעל המסעדה העלה בזמנו השערה שהבקבוק נפל בתוך הארגז, אך בתצהירו כינה אותה ״השערה שלי בלבד״, שאינה מבוססת על עובדות. הוא לא נכח במקום בעת התאונה. גם זהות הבקבוק הוכחה: התובע זכר את ״הכחול הזה״ של פפסי מקס, והסביר ששאריות בקבוקים בארגזים פתוחים נאספות במסעדה לארגז מעורב נפרד, כך שארגז מן המחסן הכיל סוג משקה אחד.

החזקה שמעבירה את הנטל ליצרן

כאן נכנס לתמונה חוק האחריות למוצרים פגומים, התש״ם–1980. סעיף 2 מטיל על יצרן אחריות לנזק גוף שנגרם מפגם במוצר שייצר, ״ואין נפקא מינה אם היה או לא היה אשם מצד היצרן״. סעיף 3(ב) קובע חזקה: מוצר נחשב פגום אם נסיבות המקרה מתיישבות יותר עם המסקנה שהיה פגום מאשר עם המסקנה שהיה תקין. השופטת נשענה על התכלית שבית המשפט העליון ייחס לחוק — הנפגע מגיע לבית המשפט עם פחות ידע, פחות אמצעים ופחות מומחים מן היצרן.

המסקנה כאן הייתה כמעט מתבקשת. בקבוק משקה שמתנפץ בלי פעולה מוקדמת שיוצרת עליו לחץ או חיכוך החורגים מן השימוש הרגיל, קבעה השופטת, ״אינו יכול אלא להיות פגום״. היא הוסיפה שספק אם החזקה הייתה נסתרת גם אילו התקבלה גרסת טמפו: נפילה של בקבוק בתוך הארגז, מגובה הבקבוק עצמו, אינה אמורה לגרום לפיצוץ. בהקשר זה צוטט פסק דין קודם שעסק בבקבוק יין: לקוח ״אינו צריך לשמור עליו כאתרוג״.

גם היעדר שברי הזכוכית לא הכריע את הכף. התובע פונה לבית החולים, ועובדי המסעדה פינו את השברים בלי לחשוב שיידרשו כראיה. בית המשפט קבע שלא נגרם נזק ראייתי מכוון, והזכיר שתכלית החוק היא בדיוק להעביר את הנטל ליצרן.

ממלאת הבקבוק היא ״יצרן״

טמפו טענה שהיא מייצרת את המשקה ולא את הבקבוק. הטענה נדחתה. לפי תצהיר מנהל האוטומציה שלה, הבקבוקים נשטפים במפעל במים עם כלור, ממולאים במשקה מוגז קר, מפוקקים, עוברים במנהרת חימום, מקבלים תאריך ונארזים. המוצר שהגיע לידי הברמן הוא אפוא תוצר משותף. השופטת הסתמכה על ע״א 166/88 פניציה נ׳ עמר, שבו קבע בית המשפט העליון שבקבוק משקה מורכב משלושה מוצרים — הבקבוק, התכולה והפקק — ושיצרנו של כל אחד מהם הוא ״יצרן״ לעניין החוק.

ההגנה שנפלה על המרלו״ג

ליצרן עומדות הגנות מצומצמות בסעיף 4 לחוק. העיקרית: הפגם נוצר אחרי שהמוצר יצא משליטתו. ואם הוכיח שהמוצר עבר בדיקות בטיחות סבירות לפני כן, קמה חזקה לטובתו שהפגם נוצר מאוחר יותר. כאן נכשלה טמפו בשני מישורים.

הראשון — הבדיקות. המסמך היחיד שהוגש הוא דוח מעבדה, בלי הסבר. העד מטעם טמפו אמר במפורש שאינו איש מעבדה ואינו יכול לבאר אותו. השני, והמעניין יותר — גבולות ״השליטה״. הבקבוקים לא יצאו משליטת טמפו בשער המפעל. הם עברו למחסן לוגיסטי (מרלו״ג), הועמסו על משאיות ונפרקו אצל הלקוח בידי עובדי טמפו. כשנשאל העד אם יש דוחות בקרה על האחסון במרלו״ג השיב ״לא שאני יודע״. לפי הערכת העד מטעם פניציה, בין יציאת הבקבוק מטמפו להגעתו ללקוח עוברים שלושה שבועות עד חודש. בתקופה הזאת, כתבה השופטת, אי אפשר לשלול חשיפה למקורות חום, לפגיעה חיצונית או לאחסון לא נאות — בדיוק הסיבות שטמפו עצמה הציעה כהסבר לפיצוץ. מי ששולט בשרשרת השינוע ואינו מתעד אותה, אינו יכול לטעון שהפגם נוצר אחריה.

במקביל, טענת ההגנה של התרשלות חמורה של הנפגע, שלפי סעיף 4(ב) מאפשרת להפחית פיצוי, לא הוכחה. סרטון האבטחה, כאמור, לא הראה טיפול חריג בארגז.

למה לא נקבעה רשלנות, ולמה זה חשוב

התובע ביקש להטיל אחריות על טמפו גם לפי פקודת הנזיקין, בעזרת החזקות ״הדבר מדבר בעד עצמו״ (סעיף 41) ו״דבר מסוכן״ (סעיף 38). הבקשה נדחתה: התובע לא הצביע על הסיבה הספציפית לפיצוץ, ובשעת האירוע הבקבוק היה בשליטת המסעדה ולא בשליטת טמפו — תנאי מרכזי בשתי החזקות. ספק גם אם בקבוק משקה הוא ״דבר מסוכן״ במובן הפקודה.

לכאורה זו הבחנה אקדמית, שהרי התביעה התקבלה ממילא. בפועל היא קובעת את גובה הפיצוי, משום שחוק המוצרים הפגומים מגביל את הפיצוי. סעיף 5(ב) קובע תקרה לנזק לא ממוני של 50,000 ₪ צמודים למדד מיום חקיקת החוק במרץ 1980, ובית המשפט פסק בראש נזק זה 150,000 ₪. גם הפסדי ההשתכרות חושבו לפי ההוראות המיוחדות של החוק: השכר הממוצע במשק, 14,860 ₪ (נתון יוני 2026), הומר לפי מדרגות המס ל־13,317 ₪ ״בערכי חוק האחריות למוצרים פגומים״.

המעסיקה ויצרנית הזכוכית — פטורות

נגד המסעדה טען התובע להפרת חובות מעביד: הדרכה, פיקוח, ציוד מגן. בית המשפט הזכיר שחובת הזהירות של מעביד ברורה, אבל לא הוכח מעשה או מחדל שגרם לתאונה. הטענות על אחסון לקוי ועל ארגזים חלקיים נותרו ״כלליות וספקולטיביות״. פרט אחד הכריע במיוחד: מנהלת האיכות של טמפו עצמה הגיעה למסעדה סמוך לאחר האירוע, עלתה למחסן — חדרון קטן ומאוורר בלי מקור חום חשוד — בדקה את המקררים בבר ולא מצאה חריגה, וגם סיכום הביקור של טמפו מ־24.10.2017 לא הצביע על ליקוי. בנוסף, טמפו לא הציגה שום נוהל בטיחות שמסרה לבתי עסק על טיפול בבקבוקי זכוכית. השופטת הסיקה שגם היא לא סברה ששימוש שגרתי בבקבוקים מצריך כללים מיוחדים. התובע חויב לשלם למסעדה ולמבטחת הוצאות של 25,000 ₪.

הסוף של הודעת צד ג׳ אירוני. פניציה, כמי שייצרה את בקבוק הזכוכית, היא גם ״יצרן״, והמוצר נקבע כפגום. אך דווקא עדי טמפו הם שביססו את הגנתה. מי שהייתה מנהלת האיכות של טמפו בזמנים הרלוונטיים העידה שבקבוק שאינו עומד בתקן ״יתפוצץ אצלי בקו״ ולא יגיע לשוק, ומנהל האוטומציה והבקרה של טמפו אמר שבקבוק פגום ״בתחנה הזאת יתפוצץ״ — כבר בשלב המילוי. מכאן נקבע שהפגם נוצר אחרי שהבקבוק יצא מפניציה, ההודעה נדחתה, וטמפו חויבה לשלם לפניציה הוצאות של 25,000 ₪.

הנזק: עין אחת ומקצוע שנבחר

בתחום העיניים הסכימו הצדדים על נכות של 31.75%, ממוצע בין המומחים. בתחום הנפשי מינה בית משפט השלום מומחה, שקבע 20% בגין תסמונת בתר־חבלתית והתרשם שהתובע דווקא ממעיט בסבלו. טמפו טענה שהמומחה התעלם מהתקפי חרדה בצבא ומתפקודו התקין של התובע כיום. השופטת לא התערבה בקביעתו.

המוסד לביטוח לאומי קבע לתובע 63% לאחר הפעלת תקנה 15, והתובע ביקש נכות תפקודית של 60%. בית המשפט העמיד אותה על 45%, כשיעור הנכות הרפואית המשוקללת. נקודת המוצא הייתה הלכת ע״א 9721/07 איסכור נ׳ גוזלן, שלפיה אובדן עין אחת מצדיק ככלל אובדן כושר השתכרות של 30%. כאן לא היה מקום להפחית: אדם שבחר בצילום כמקצוע ונותר בלי ראיית עומק נפגע ביכולתו להתפתח בו. ההכנסות המזדמנות מצילום — עד 13,000 ₪ בשנת 2025 — לא שינו זאת. מנגד, מאז 2019 התובע עובד במקומות קבועים, שכרו עלה (כיום כ־11,000 ₪ בחודש כשכיר ועוד כ־1,000 ₪ כעצמאי), והוא נוהג ורוכב על אופניים.

הפסדי העבר חולקו לשלוש תקופות. בשנה הראשונה, שבה לא עבד, חושב בסיס של 7,300 ₪ בחודש — סכום שמגלם גם טיפים שלא הופיעו בתלושים ולא הוכחשו על ידי המעסיק — ובצירוף ריבית 106,930 ₪. לתקופה שעד סוף 2022 נפסקו באופן גלובלי 200,000 ₪, ולתקופה שמ־2023 ועד היום 250,000 ₪. יחד עם הפסדי פנסיה של 12.5% הגיע העבר ל־626,546 ₪. לעתיד נפסק סכום גלובלי של 1,500,000 ₪, ובצירוף פנסיה, כלשון פסק הדין, 1,638,240 ₪. עוד נפסקו 40,000 ₪ לעזרת הזולת ו־45,000 ₪ להוצאות רפואיות ונסיעות. התובע ביקש 500,000 ₪ לעזרת הזולת, אך לא הציג אסמכתאות, ובתחום ההוצאות הציג קבלות על 7,400 ₪ בלבד.

מה לוקחים מכאן

לנפגעים מבקבוק, מפחית או מכל אריזה שהתפוצצה, פסק הדין מראה שאפשר לנצח גם בלי השברים ובלי חוות דעת הנדסית — אם הגרסה נמסרה מוקדם, באותן מילים, לכל גורם, ואם יש תיעוד חיצוני כמו מצלמה. ובכל זאת, שמירת השברים ותיעוד מיידי בטופס למל״ל ובחדר המיון הם שהופכים תיק כזה לפשוט יותר.

ליצרנים ולמפיצים המסר ברור לא פחות: ההגנה של ״הפגם נוצר אחרי שהמוצר יצא משליטתי״ שווה רק כמו התיעוד שמאחוריה, וכאשר החברה עצמה מאחסנת, משנעת ופורקת אצל הלקוח, השרשרת כולה היא באחריותה. טמפו גם גילתה שעדיה יכולים לחלץ את הספק שלה. לתובעים חשובה גם הבחירה בעילה: התקבלה רק עילת החוק המיוחד, ולכן חלו התקרות שלו. לעובדים שנפגעו בעבודה המקרה מזכיר עוד, שכאשר המעביד אינו אשם, המל״ל יגבה את חלקו מהגורם שאחראי בפועל. על פסק הדין ניתן לערער לבית המשפט העליון בתוך 60 יום.

מקור: ת״א (מחוזי תל אביב–יפו) 47110-05-20, פלוני והמוסד לביטוח לאומי נ׳ טמפו משקאות בע״מ, בוריטוס בע״מ ומנורה מבטחים ביטוח בע״מ (צד ג׳: פניציה מפעלי זכוכית בע״מ) (נוסח באתר פסקדין, פורסם 13.10.2026; תאריך פסק הדין 28.09.2026).

אין בכתבה ייעוץ משפטי. העובדות והסכומים נבדקו מול נוסח פסק הדין שפורסם בפומבי; התובע מכונה בו ״פלוני״.