הורים לתינוקת שנולדה עם ממצאים מוחיים חריגים מגישים תביעת הולדה בעוולה יותר משבע שנים אחרי מכתב השחרור מבית החולים. הם טוענים שלא הבינו את הממצאים בזמן אמת, שרק ה־MRI והאבחנה של שיתוק מוחין חשפו את חומרת הנזק, ושמירוץ ההתיישנות צריך להתחיל רק כשפנו לייעוץ משפטי. ב־26 באוגוסט 2026 (י״ג אלול תשפ״ו) דחה בית המשפט העליון את הערעור בע״א 50598-10-24 פלונית ופלוני נ׳ עמותת ידידי המרכז הרפואי מעייני הישועה — וחידד כלל שהוא חשוב לכל תיק רשלנות רפואית: די ב«קצה חוט» של נזק משמעותי, ואין צורך במלוא היקף הנזק או בחוות דעת משפטית כדי שהשעון יתחיל לרוץ.

מי הצדדים ומה קרה בלידה

המערערים הם הוריה של קטינה שנולדה ביום 20.5.2009 בניתוח קיסרי בשבוע 37 להריון, אחרי שהאם הופנתה לבית החולים בעקבות ממצאי אולטרסאונד בקופת החולים. למחרת הלידה, ב־21.5.2009, בוצעה לקטינה בדיקת אולטרסאונד מוח שבה נמצא ממצא היפואקוגני והומלץ לשקול מעקב או CT. ב־24.5.2009 נערכה בדיקה נוספת; בממצאיה נכתב רושם לחסר בקטע אחורי של הקורפוס קולוסום וממצא היפואקוגני נוסף, והומלץ לשקול CT או MRI.

ביום 27.5.2009 שוחררה הקטינה ונמסר להורים מכתב שחרור. ברשימת האבחנות צוינו ממצאים מוחיים חריגים, נקבע תור לנוירולוג, והומלץ מעקב נוירולוגי ובדיקת אולטרסאונד גולגולת. בהמשך בוצעו בדיקות נוספות, ובאוגוסט 2009 MRI בבית החולים שניידר הראה אוטם מוחי וקורפוס קולוסום דק; הקטינה אובחנה כסובלת משיתוק מוחין.

התביעה הוגשה ב־6.9.2016 למחוזי ירושלים (ת״א 7099-09-16). העילה: בית החולים התרשל בכך שלא השלים אבחון במהלך ההריון ולא יידע את ההורים על ממצאים מוחיים חמורים טרם הלידה — כך שנמנעה מהם האפשרות לפנות לוועדה להפסקת הריון. התביעה הוגשה תחילה גם נגד שירותי בריאות כללית, שאצלה הייתה האם במעקב הריון; נגד כללית הסתיים ההליך בפשרה שקיבלה תוקף של פסק דין ב־27.12.2023. הערעור בעליון נסב על דחיית התביעה נגד בית החולים בלבד.

מה קבע המחוזי

השופט ע׳ שחם דחה את התביעה מחמת התיישנות. לפי פסק הדין, לכל המאוחר במועד מכתב השחרור (27.5.2009) הייתה בידי ההורים אינדיקציה ברורה לנזק מוחי משמעותי. גרסתם כי לא הבינו את הממצאים ולא היו מודעים לנזק עד ספטמבר 2009 — או עד פגישה עם עורכת דין ב־15.7.2010 — לא נמצאה מהימנה ולא התיישבה עם ראיות מזמן אמת.

המחוזי הסתמך גם על חוות הדעת והעדות של המומחה מטעם המערערים עצמם: נזק לקורפוס קולוסום שתועד כבר ב־24.5.2009 משמעותו נזק לאיבר חיוני לתפקוד הקוגניטיבי, והממצאים בסמוך ללידה מלמדים בסבירות גבוהה על אוטם מוחי. גם אם בדיקת ה־MRI באוגוסט חשפה נזק חמור יותר — אין בכך כדי למחוק את העובדה שנזק מוחי משמעותי כבר תועד במאי. משחלפו יותר משבע שנים ממכתב השחרור עד הגשת התביעה — התביעה התיישנה.

טענת ההורים כי «קצה חוט» ליסוד ההתרשלות התגלה רק בפגישה המשפטית ב־15.7.2010 נדחתה גם כהרחבת חזית (נטענה בשלב מאוחר) וגם לגופה: לנוכח הנזק המוחי היה עליהם לנקוט בזמן אמת באמצעים סבירים לבירור משמעות הממצאים — בירור שהיה מגלה שאפשר היה לאתר אוטם מוחי עוד לפני הלידה. כבר בסמוך ללידה היה צריך להתעורר חשד סביר שהבדיקות טרם הלידה בוצעו בהתרשלות.

מה טענו בערעור

בערעור חזרו ההורים על הטענות: לא הבינו את ממצאי הבדיקות בסמוך ללידה; רק בשלב מאוחר נודע להם שהנזק חמור כדי להצדיק הפסקת הריון; וקצה החוט לנזק התגבש רק בספטמבר 2009 אחרי דיון בממצאי ה־MRI. לחילופין טענו שהמועד המוקדם ביותר שבו יכלו להבין שיש בידם «כוח תביעה» הוא הייעוץ המשפטי ב־15.7.2010 — ולכן יש למנות שבע שנים משם; ומכיוון שמועד סיום התקופה נפל בפגרה והתביעה הוגשה עם סיומה — לא התיישנה.

בית החולים סמך על פסק המחוזי: ההורים ידעו, או היו צריכים לדעת, כבר ביום השחרור על הנזק המוחי; טענת הגילוי המאוחר של ההתרשלות היא הרחבת חזית; ואין להתחיל את מרוץ ההתיישנות ממועד פנייה לעורך דין.

העליון: תקנה 148(ב) ו«קצה חוט»

ההרכב — השופטת יעל וילנר, השופט עופר גרוסקופף והשופט אלכס שטיין — דחה את הערעור מכוח תקנה 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע״ט־2018: אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים של המחוזי; הם תומכים במסקנות המשפטיות; ואין טעות בחוק. פסק הדין מפי השופטת וילנר, בהסכמת שותפיה להרכב.

עיקר הערעור תקף ממצאי עובדה ומהימנות. ערכאת ערעור אינה נוטה להתערב בהם אלא במקרים חריגים — במיוחד כשהם נסמכים על חוות דעת מומחים שהעידו בפני הערכאה המבררת. המקרה לא נמצא חריג.

על ההתיישנות עצמה חזר העליון על הכלל: כדי שמרוץ ההתיישנות יתחיל, אין הכרח שהעובדות המקימות את העילה תהיינה ידועות במלואן; די במודעות — או במודעות שיש לצפות לה — ברמת «קצה חוט». ממצאי הבדיקות לפני השחרור ומכתב השחרור עצמו עולים כדי אותו קצה חוט. גם אם בשלהי מאי 2009 עוד לא היה ברור מלוא היקף הנזק המוחי — כבר אז היה ברור שנזק מוחי משמעותי כלשהו אירע. די בכך.

ייעוץ משפטי לא מאפס את השעון

הנקודה הפרקטית החריפה ביותר בפסק: התארגנות להגשת תביעה — חקירה, דרישה, איסוף ראיות וייעוץ משפטי — צריכה להתבצע בתוך תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק. פנייה לעורך דין אינה בהכרח «מאפסת» את המרוץ. ההורים גם לא הצביעו על טעם מבורר מדוע החשד להתרשלות התעורר דווקא אחרי הפגישה ב־15.7.2010.

במילים אחרות: מי שמחכה עד ש«הכול יהיה ברור» — מלוא היקף הנזק, אבחנה סופית, או חוות דעת שמאשרת שיש עילה — עלול לגלות שהשעון כבר רץ שנים מיום שהיה בידיו קצה חוט משמעותי. בתיק הזה, יותר משבע שנים ממאי 2009 עד ספטמבר 2016 הספיקו כדי לחסום את הדלת בפני בית החולים.

מה אפשר ללמוד מההחלטה

סיכום מעשי

התוצאה: הערעור נדחה; בנסיבות האישיות של המערערים לא ניתן צו להוצאות. לקוראי נזיקין ורשלנות רפואית — ובמיוחד בתביעות הולדה בעוולה — הפסק מחדד את הפער בין «ידענו שיש משהו לא תקין» לבין «חיכינו עד שהכול יהיה ברור». בית המשפט העליון בחר בקו הראשון: קצה חוט מוקדם מספיק כדי להפעיל את השעון, והשעון לא נעצר עד שמגיעים לעורך דין.

באי כוח הצדדים

המערערים — עו״ד יוסי טולדנו; עו״ד עידו שטובל.
המשיב 1 (בית החולים) — עו״ד פאדי מטאנס.

מקור: ע״א 50598-10-24, בית המשפט העליון, 26.8.2026.

שמות הצדדים הפרטיים מצומצמים לכינוי פלוני/פלונית, בהתאם למדיניות המערכת. אין בכתבה ייעוץ משפטי. כל מועד, ממצא וקביעה נבדקו מול פסק הדין עצמו.