עליון: נכות רפואית של קטינה אינה הופכת אוטומטית לתפקודית — ו־שכ״ט בלי תגמולי מל״ל

ילדה בת שש נוסעת ברכב עם הוריה ושני אחיה. תאונת דרכים אחת משאירה אותה עם פגיעה נוירולוגית, טחול כרות, צלקות בפנים ובגוף ופגיעה בראייה. שישה מומחים רפואיים שמינה בית המשפט מסכמים נכות רפואית משוקללת של 73.4% — ובכל זאת הנכות התפקודית שלה נקבעה על 55% בלבד. האם מותר לעשות זאת כשמדובר בקטינה שטרם החלה את דרכה המקצועית? ב־29 בספטמבר 2025 (ז׳ בתשרי תשפ״ו) השיב בית המשפט העליון בחיוב. בע״א 72782-02-25, שאוחד עם ע״א 9410-05-25, דחה ההרכב — הנשיא יצחק עמית, השופטת יעל וילנר והשופטת גילה כנפי־שטייניץ — גם את ערעור המשפחה וגם את ערעור קרנית, והותיר על כנו פיצוי של 3,191,469 ₪.

התאונה ומפת הנכויות

לפי פסק הדין, הקטינה, ילידת 2013, נפגעה בתאונה שאירעה ב־5.7.2019. בני המשפחה הגישו תביעה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל״ה־1975, נגד קרנית – הקרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, בבית המשפט המחוזי בתל אביב–יפו. הפניקס חברה לביטוח הופיעה בערעורים כמשיבה פורמלית בלבד.

כדי להעריך את נכותה הצמיתה של הילדה מינה בית המשפט המחוזי שישה מומחים, כל אחד בתחומו. התמונה שהתקבלה רחבה במיוחד:

• נוירולוגיה — 40%.
• פסיכיאטריה — 10% בגין הפרעת הסתגלות.
• רפואה פנימית — 10% בגין כריתת טחול, ועוד 10% בגין הסיכוי לחסימת מעיים בעתיד.
• רפואת עיניים — 5% בגין פגיעה בראייה מקרוב בעין שמאל.
• רפואה פלסטית — 20% בגין צלקות בפנים ו־20% בגין צלקות בגוף.

שקלול הנכויות, שאינו חיבור אריתמטי פשוט, העמיד את הנכות הרפואית הכוללת על 73.4%.

המחוזי: 55% נכות תפקודית, שכר ממוצע במשק

השופטת א׳ מור־אל (ת״א 6186-01-20, פסק דין מ־29.12.2024) לא אימצה את הנכות הרפואית כפי שהיא. לחלק מהנכויות ייחסה השפעה חלקית בלבד על תפקודה של הילדה, והעמידה את הנכות התפקודית על 55%. לצורך חישוב הגריעה מכושר ההשתכרות נקבע כי בסיס השכר של הקטינה יהיה השכר הממוצע במשק — כמקובל כשאין עדיין היסטוריה תעסוקתית שאפשר להישען עליה.

על בסיס זה נפסקו ראשי הנזק הבאים:

• גריעה מכושר השתכרות — 1,912,862 ₪.
• עזרת צד ג׳ לעבר — 190,000 ₪.
• עזרת צד ג׳ לעתיד — 800,000 ₪.
• הוצאות שונות — 70,000 ₪.
• נזק לא ממוני — 218,607 ₪.

סך הכול 3,191,469 ₪, שמהם נוכו תגמולי המוסד לביטוח לאומי.

שני ערעורים, שני כיוונים מנוגדים

המשפחה ביקשה להעלות את הנכות התפקודית אל רמת הנכות הרפואית. לטענתה, ההלכה ביחס לקטינים מחייבת השוואה בין השתיים. הצלקות בפני הילדה, כך נטען, אינן עניין אסתטי בלבד: הן פוגעות בדימוי העצמי שלה וביכולתה ליצור קשרים חברתיים. גם לנכות בתחום הפנימי נטענה משמעות תפקודית, משום שבעתיד הילדה עלולה לסבול מזיהומים. בנוסף ביקשה המשפחה שינוי טכני אך משמעותי: שכר טרחת עורך הדין יחושב מתוך הפיצוי הכולל, לפני ניכוי תגמולי המל״ל.

קרנית התנגדה, וטענה כי ייתכן שהסיכון לחסימת מעיים כלל לא יתממש, וכי לנכויות בפלסטיקה ובעיניים אין השפעה תפקודית ממשית. באותה נשימה הגישה ערעור משלה, על עזרת צד ג׳: בתקופת האשפוז ובהמשך בשיקום ב«בית לוינשטיין», טענה, כל צורכי הילדה סופקו במקום, ולכן לא נדרשו עזרה סיעודית בשכר או השגחה מוגברת של ההורים. האב, לפי קרנית, הפסיק לעבוד בשל מצבו הרפואי שלו בעקבות התאונה — ולא בגלל הטיפול בבתו. לגבי העתיד נטען כי לפי חוות הדעת הנוירולוגית אין לילדה מגבלות פיזיות המחייבות עזרה.

המשפחה השיבה כי לפי הנוהל ב«בית לוינשטיין» הורים לקטינים נדרשים לשהות לצידם לאורך כל שעות היממה, וכי בחודשים שבהם הילדה הסתגלה למצבה החדש נאלצה המשפחה להעסיק עזרה סיעודית בשכר.

הכרעה על סמך החומר שבכתב

ההרכב בחר להכריע בשני הערעורים על יסוד הכתובים, מכוח תקנה 138(א)(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע״ט־2018. פסק הדין, מפי השופטת וילנר, קצר וממוקד, ופותח בשורה התחתונה: דין שני הערעורים להידחות.

עזרת צד ג׳: מבט «ממעוף הציפור»

בית המשפט העליון חזר על הכלל שערכאת ערעור מתערבת בשומת נזק רק במשורה: בוחנים את הסכום הכולל ממבט־על, ומתערבים רק כשנפלה טעות בולטת באחד מראשי הנזק. בעניין זה הפנה, בין היתר, לרע״א 9311/17 ולע״א 3573/12.

כאן, נקבע, המחוזי שקל את מה שצריך לשקול. לגבי העבר — הקושי של האב לחזור לעבודה לנוכח הצורך לטפל בקטינה ובאחיה, העזרה המוגברת שנדרשה מהאם והצורך בעזרה בשכר. לגבי העתיד — הראיות הראו שהילדה אמנם מתפקדת כמעט ככל הילדים, אבל עדיין זקוקה לדרבון בפעולות יומיומיות, ונכותה בתחום הקוגניטיבי תחייב עזרה לאורך שנים רבות. הסכומים, כך נקבע, אינם חורגים מהמקובל. המסר לנתבעים ברור: העובדה שבית חולים או מוסד שיקומי מספקים טיפול אינה מבטלת אוטומטית את נטל הטיפול שנופל על המשפחה סביב אותה תקופה.

הלב של פסק הדין: קטינים ונכות תפקודית

אצל מבוגרים, בית המשפט בוחן את הנכות התפקודית לנוכח מקצוע, השכלה ומסלול חיים קיימים. אצל קטינים, שטרם «כתבו את סיפור חייהם» התעסוקתי, אין נתונים כאלה — ולכן ההלכה יוצאת מהנחת עבודה שלפיה הנכות הרפואית משקפת את הנכות התפקודית (השופטת וילנר הפנתה לרע״א 6572/21).

אבל זו הנחה, לא כלל ברזל. בית המשפט הדגיש שהיא ניתנת לסתירה, למשל כשהנכות הרפואית נעדרת משמעות תפקודית או שמשמעותה התפקודית חלקית בלבד (ע״א 7008/09). בעניין צלקות, הוזכר, נקבע כך לא אחת (ע״א 3049/93, ע״א 2197/23, ע״א 8639/04). כאן קבע המחוזי שלחלק מהנכויות — אובדן המיקוד בעין שמאל והצלקות בפנים ובגוף — יש משמעות תפקודית חלקית בלבד. קביעה כזו נמצאת בליבת שיקול הדעת של הערכאה הדיונית (ע״א 2577/14, ע״א 8730/11), ולא נמצאה עילה להתערב בה.

המשמעות המעשית: מי שמייצג קטין אינו יכול להסתפק בהצגת השיעור הרפואי ובהפניה להנחת השוויון. כשחלק ניכר מהנכות נובע מצלקות, מפגיעה בראייה או מסיכון עתידי שאולי לא יתממש, כדאי להביא ראיות קונקרטיות להשפעה התפקודית — לימודית, חברתית או תעסוקתית. ומנגד, גם מי שמבקש להפחית מהנכות נדרש להראות מדוע הנכות הספציפית חסרה משמעות תפקודית, ולא להסתפק בטענה כללית.

שכר טרחה ותגמולי המל״ל

הטענה האחרונה נדחתה בקצרה. לפי הלכה מושרשת, שהעליון ייחס לע״א 311/85 אפראימוב נ׳ גבאי, תגמולי המל״ל אינם נכללים בבסיס חישוב שכר הטרחה — רק הסכומים שנפסקו בפועל לטובת הניזוק. בתביעות פלת״ד, שבהן שכר הטרחה מוגבל לשיעור מתוך הפיצוי, ההבדל בין שני הבסיסים יכול להיות ניכר, במיוחד כשתגמולי הביטוח הלאומי גבוהים. פסק הדין מבהיר שאין כוונה לפתוח את ההלכה מחדש.

מה אפשר ללמוד מההחלטה

• הנחת השוויון אצל קטינים ניתנת לסתירה: נכות רפואית גבוהה אינה הופכת אוטומטית לנכות תפקודית זהה.
• צלקות ועיניים: בית המשפט רשאי לייחס להן משמעות תפקודית חלקית בלבד, גם אצל ילדה.
• שיקול דעת דיוני רחב: קביעת הנכות התפקודית נמצאת בליבת סמכות הערכאה הדיונית; הערעור עליה קשה.
• עזרת צד ג׳ סביב אשפוז: שהייה במוסד שיקומי אינה מאיינת בהכרח את נטל המשפחה; המחוזי רשאי להתחשב בפגיעה בעבודת ההורים ובעזרה בשכר.
• עזרה עתידית לנכות קוגניטיבית: גם ילד שמתפקד «כמעט ככל הילדים» עשוי להזדקק לדרבון ולתמיכה לאורך שנים.
• שכר טרחה: מחושב מהסכום שנפסק בפועל לניזוק, בלי תגמולי המל״ל (הלכת אפראימוב).

סיכום

שני הערעורים נדחו, ולא ניתן צו להוצאות. הפיצוי של 3,191,469 ₪ נשאר כפי שהוא, וכך גם הנכות התפקודית של 55%. פסק הדין אינו משנה את ההלכה, אבל מזכיר היטב את גבולותיה: הנחת העבודה לטובת קטינים היא נקודת מוצא נדיבה, לא תוצאה מחייבת. ההכרעה תלויה, בסופו של דבר, במה שהראיות מראות על חייו של הילד לאחר התאונה.

מקור: ע״א 72782-02-25 וע״א 9410-05-25, בית המשפט העליון, 29.9.2025.

שמות הצדדים הפרטיים מצומצמים לכינוי פלוני/פלונית, כמו בפסק הדין. אין בכתבה ייעוץ משפטי. כל מועד, סכום וקביעה נבדקו מול פסק הדין עצמו. באי כוח הצדדים — רק כפי שפורטו בכותרת פסק הדין; לפניקס, משיבה פורמלית, לא פורט בא כוח.