צעיר בן 20 נפגע בתאונת דרכים בזמן שירות סדיר בצה״ל, ושלוש שנים אחר כך, בגיל 23, נפגע בתאונה נוספת. התוצאה, כפי שנקבעה בבית המשפט המחוזי בירושלים: תסמונת פיברומיאלגיה, כאב כרוני, הפרעת הסתגלות ושימוש בקנאביס רפואי. הנכות הרפואית המצטברת עמדה על 28% בלבד, אבל הפיצוי הגיע ל־2,637,522 ₪, ועליו נוסף שכר טרחת עורך דין בשיעור 23.4%. הפניקס, מבטחת הרכב שבו נהג הנפגע בשתי התאונות, טענה ש«ממעוף הציפור» מדובר בסכום שאין לו הצדקה. הנפגע טען בדיוק את ההפך: לדבריו הנכות האמיתית קרובה ל־50%.

ב־14 באוקטובר 2026 דחה בית המשפט העליון את שני הערעורים (ע״א 53385-07-26 וע״א 60054-09-26). הנשיא יצחק עמית כתב את פסק הדין, והשופטות יעל וילנר וגילה כנפי־שטייניץ הצטרפו. הוא תיקן נקודה אחת בלבד, אבל היא נוגעת לכל תיק לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים: שכר הטרחה שנפסק חרג מהתקרה הקבועה בדין, והועמד על 15.34%.

שתי תאונות, חמישה מומחים

על החבות לא היה ויכוח. הפניקס הודתה שהיא חייבת לפצות לפי חוק הפיצויים, והמחלוקת כולה נסבה על גובה הנזק. בית המשפט המחוזי (השופטת ש׳ ליבוביץ, ת״א 2332-07-15) מינה חמישה מומחים רפואיים מטעמו. האורתופד והנוירולוג לא מצאו נכות צמיתה. הפסיכיאטר קבע 10% בגין הפרעת הסתגלות, כולם מיוחסים לתאונה השנייה. מומחית הכאב קבעה 20%, גם הם בגין התאונה השנייה. הראומטולוג קבע 20% בגין פיברומיאלגיה, וחילק אותם שווה בשווה בין שתי התאונות.

מכאן נולדה שאלת המפתח של התיק: האם נכות הכאב ונכות הפיברומיאלגיה הן שתי נכויות נפרדות, או אותה נכות שתוארה בשתי שפות רפואיות? בתשובה לשאלת הבהרה כתב הראומטולוג שהחפיפה ביניהן מלאה. בית המשפט המחוזי אימץ את עמדתו, וקבע נכות של 10% בגין התאונה הראשונה ונכות משוקללת של 19% בגין השנייה. הנכות התפקודית הועמדה על שיעור הנכות הרפואית, וכך גם הגריעה מכושר ההשתכרות: 28%.

מה נפסק במחוזי

הנפגע היה בתחילת דרכו המקצועית בזמן התאונות, ולכן חושב בסיס השכר לפי השכר הממוצע במשק, 13,804 ₪. זו נקודת המוצא המקובלת בפסיקה לגבי צעירים. בית המשפט ציין שלא נטען ולא הוכח הפסד שכר בתקופה שבין השחרור מהצבא לבין התאונה השנייה, ולכן הפסדי העבר נספרו רק מהתאונה השנייה. אלה ראשי הנזק (בעיגול):

ראש הנזק האחרון, יותר מחצי מיליון ₪ על טיפולים וקנאביס, היה מוקד הערעור של המבטחת.

הערעור של הפניקס: קנאביס, רפואה פרטית וסב רופא

לטענת הפניקס, הנפגע צרך קנאביס עוד לפני שקיבל רישיון. היא טענה גם שהוריו, שמימנו את הקנאביס, הם בעלי הזכות לתבוע את ההוצאה לפי חוק הטבת נזקי גוף, ולא הוא עצמו. הפניקס הרחיבה את הטענה לתופעה כללית: לדבריה, תובעים צעירים מנצלים תאונות, אפילו קלות, כדי לקבל קנאביס באופן לגיטימי. היא טענה גם שהנפגע לא הקטין את נזקו כשבחר ברפואה פרטית ולא ציבורית, ושהוא הסתיר שסבו רופא בהכשרתו וטיפל בו. בנוסף טענה המבטחת כי לא היה מקום לחשב את הפסד העבר לפי השכר הממוצע של היום ולהוסיף עליו הצמדה וריבית, וכי עזרת הזולת והניידות לא הוכחו.

הנפגע השיב שכל הטענות האלה כבר נשמעו ונדחו. לדבריו, רוב הטיפול ניתן במסגרות ציבוריות: מרפאות צבאיות, מרפאות חוץ של בתי חולים ציבוריים וקופת החולים. הוא הוסיף שהסב לא אבחן אותו ולא נתן לו את רישיון הקנאביס, ושהפניקס צירפה לערעור מסמכים שלא הוצגו בערכאה הדיונית.

הערעור של הנפגע: לחבר את הנכויות

הנפגע ביקש לקבוע שנכות הכאב מצטברת לנכות הפיברומיאלגיה, כפי שהעידה מומחית הכאב בחקירה נגדית. הוא טען גם שבית המשפט בחר סעיפים לא נכונים מהתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה). לפי חישובו, הנכות המשוקללת עומדת על 49.6%, ולכן יש לקבוע נכות תפקודית של 50% לפחות. עוד טען שהגבלת ההוצאות הרפואיות לעשר שנים שרירותית, ושההוצאות לעבר נפסקו בחסר.

העליון: כשהמומחים לא נחקרו, קשה לערער על חוות דעתם

העליון הכריע בערעורים על סמך החומר הכתוב, בלי דיון בעל פה, ודחה את רובם בקצרה. הנשיא עמית הזכיר את ההלכה שלפיה ערכאת ערעור אינה מתערבת בקלות בממצאי עובדה ומהימנות, ובמקרה הזה הם התבססו על מומחים שמונו מטעם בית המשפט. לנקודה הבאה יש משמעות מעשית: הנפגע לא חקר את המומחים בחקירה נגדית ולא הגיש חוות דעת נגדית, ולכן לא היה בסיס לסטות מקביעותיהם.

בעניין הסעיף בתוספת לתקנות שהנפגע ביקש להחיל (סעיף 34(ב)(4)), העליון ציין שהסעיף דורש «צורך בטיפול תרופתי קבוע». בית המשפט המחוזי עצמו קבע שאין בפניו נתונים ברורים על המינון המומלץ של הקנאביס בעתיד, ולא אמירה חד־משמעית שהנפגע יזדקק לו כל חייו. מכאן שלא הוכח שהסעיף חל במלואו.

בשאלת החפיפה הכריעה הבהרת הראומטולוג. מומחית הכאב אכן העידה שהנכות שקבעה מצטברת, אבל הראומטולוג נשאל על כך במפורש, אחרי שקרא את חוות דעתה, וכתב שהחפיפה מלאה. ההבדל בין השניים נגע לחלוקה בין התאונות, לא לשאלה אם מדובר בשתי נכויות. בחירה של הערכאה הדיונית בין מומחים היא עניין שערכאת הערעור כמעט אינה נוגעת בו.

פיברומיאלגיה וכושר השתכרות: הדלת נשארת פתוחה

לנקודה הזו כדאי לשים לב. הנשיא עמית חזר על קביעה שלו מפסק דין קודם (ע״א 4248/19 פלונית נ׳ הראל): נכות רפואית וגריעה מכושר השתכרות אינן בהכרח זהות, ובפיברומיאלגיה ייתכנו מקרים שבהם הפגיעה בהשתכרות גבוהה מהנכות הרפואית. כלומר, העליון לא קבע שפיברומיאלגיה «שווה» את אחוזי הנכות שלה. הוא קבע שבתיק הזה הנפגע לא הניח תשתית ראייתית לפגיעה גבוהה יותר. בית המשפט המחוזי השתכנע שהנפגע סובל מכאבים מפושטים, מהפרעות שינה וממעי רגיז, ושהמצב משפיע ממש על השתלבותו בעבודה, אבל לא במידה שטען לה. קביעת שיעור הגריעה מהשתכרות נמצאת בליבת שיקול הדעת של השופט ששמע את העדים. כאן הפנה העליון גם לפסק הדין בע״א 53362-11-25, שסיקרנו כאן בעניין המנתח שנפגע בתאונה.

קנאביס, רפואה פרטית וההורים שמימנו

הנפגע הציג קבלות ואסמכתאות על טיפולים רפואיים ופרא־רפואיים ועל קנאביס רפואי ברישיון, בסך כולל של כ־280 אלף ₪. בית המשפט המחוזי השתכנע שהטיפולים נחוצים ושהקנאביס מקל עליו. מנגד, נקבע שהנפגע לא הוכיח שאי אפשר היה לקבל לפחות חלק מהטיפולים ברפואה הציבורית, ושאין אמירה ברורה על מינון הקנאביס ועל משך השימוש. התוצאה הייתה פסיקה חלקית של ההוצאות לעבר והגבלה של ההוצאות לעתיד לעשר שנים. העליון ראה בכך איזון ראוי ודחה את טענות שני הצדדים: הפניקס לא קיבלה ביטול של ראש הנזק, והנפגע לא קיבל הרחבה שלו.

שתי טענות נוספות של המבטחת נדחו. הראשונה נגעה לסב: בית המשפט המחוזי בחן את הנושא ישירות, מצא שהסב כלל לא הצליח לאבחן את המחלה, ולא מצא השפעה מוכחת של הכשרתו על הטיפול. השנייה נגעה להורים: לפי הלכת רע״א 7361/14, כשמיטיב נותן לניזוק הטבה בלי חובה שבדין, המזיק אינו רשאי לנכות את שוויה. הורים שמממנים טיפול לילדם שנפגע אינם פוטרים בכך את המבטחת, והניזוק עצמו רשאי לתבוע את ההוצאה.

התיקון היחיד: תקרת שכר הטרחה

הפניקס צדקה בנקודה אחת. בית המשפט המחוזי פסק שכר טרחה של 23.4%, השיעור המקובל בתביעות נזיקין רגילות. אבל בתביעות לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, סעיף 2 לכללי לשכת עורכי הדין (תעריף מקסימלי לשכר טרחה בטיפול בתביעות לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים) קובע תקרה של 13% בתוספת מע״מ. הנפגע עצמו הודה שהשיעור חורג מהכללים, אך טען שהחריגה מבטאת מורת רוח מהתנהלות המבטחת. העליון ראה בזה טעות ברורה על פני פסק הדין והעמיד את שכר הטרחה על 15.34%. בחשבון פשוט, אם השיעור מחושב על סכום הפיצוי שנפסק, הפער של כ־8 נקודות אחוז שווה כ־210 אלף ₪.

הצו הארעי לעיכוב ביצוע, שניתן ביולי 2026 לאחר שהמבטחת כבר שילמה לנפגע 800 אלף ₪, בוטל. כל צד יישא בהוצאותיו.

מה לוקחים מפסק הדין

למבטחים: טענות כלליות על «תופעה» של צעירים שמנצלים תאונות כדי להשיג קנאביס לא יחליפו ראיות בתיק הספציפי. גם טענת «ממעוף הציפור» לא מצליחה כשכל ראש נזק לחוד מבוסס על מומחי בית המשפט ועל עדויות שנמצאו מהימנות. מי שלא חוקר את המומחים מתקשה לתקוף אותם בערעור. ועם זאת, טעות בשיעור שכר הטרחה היא טעות משפטית שתתוקן גם בלי שאר הערעור.

לנפגעים: כדי שבית המשפט יכיר בגריעה מהשתכרות שגבוהה מהנכות הרפואית, למשל בפיברומיאלגיה, לא די בתלונות סובייקטיביות. צריך תשתית תעסוקתית מפורטת. גם תביעה להוצאות קנאביס לכל החיים דורשת אמירה רפואית מפורשת על מינון ועל משך, והוכחה שהטיפול הפרטי לא היה זמין במערכת הציבורית.

לעורכי דין: בתיקי פלת״ד התקרה היא 13% בתוספת מע״מ, גם כשבית המשפט רוצה להביע מורת רוח מהתנהלות הנתבעת. לביטוי כזה יש כלים אחרים, כמו הוצאות משפט, ולא העלאת שכר הטרחה מעבר לתקרה.

באי כוח הצדדים

  • בשם הפניקס חברה לביטוח בע״מ (המערערת בע״א 53385-07-26 והמשיבה בע״א 60054-09-26): עו״ד עמיחי טרוזמן
  • בשם הנפגע (המשיב בע״א 53385-07-26 והמערער בע״א 60054-09-26): עו״ד יונתן דייויס

השמות הועתקו מכותרת פסק הדין שפורסם.

מקור: ע״א 53385-07-26 הפניקס חברה לביטוח בע״מ נ׳ פלוני (וע״א 60054-09-26), בית המשפט העליון (הנשיא י׳ עמית, השופטות י׳ וילנר וג׳ כנפי־שטייניץ), 14.10.2026, ערעור על ת״א (מחוזי ירושלים) 2332-07-15 מיום 21.6.2026. הטקסט המלא נבדק ב־15.10.2026.

אין בכתבה ייעוץ משפטי. הנתונים מבוססים על נוסח פסק הדין שפורסם בפומבי, והנפגע מזוהה בו בכינוי פלוני.