אפריל 2019. גבר שמנהל חברה משפחתית לעבודות חשמל עובר בדיקת CT במכון דימות. לפי מה שנקבע בהמשך, בתמונות כבר נראו סימנים ברורים לכרסום בעצמות עמוד השדרה, סימנים של גידול ממאיר שהתפשט לריאות ולחוליות. אבל בפענוח הבדיקה הממצאים האלה לא תוארו. לפי התביעה, האבחנה התאחרה בכתשעה חודשים, ובגלל האיחור נדרש ניתוח דחוף וקשה בעמוד השדרה, שבעקבותיו נגרמו לו נזקים נוירולוגיים.
הוא תבע את חברת הדימות, מ.א.ר. בע״מ, בבית המשפט המחוזי מרכז־לוד, וזכה. ב־19 באוקטובר 2026 (ח׳ בחשוון תשפ״ז) דחה בית המשפט העליון את ערעור החברה (ע״א 55486-11-25). את פסק הדין כתבה השופטת יעל וילנר, ואיתה ישבו הנשיא יצחק עמית והשופטת גילה כנפי־שטייניץ. הערעור לא תקף את עצם הרשלנות. הוא עסק רק בגובה הפיצוי, ובעיקר בשתי שאלות שמעסיקות הרבה תיקי נזקי גוף של עצמאים: באיזו מידה נפגע כושר ההשתכרות של מי שעדיין רשום כבעלים, כדירקטור וכמורשה חתימה בחברה שלו, ומתי הוא היה פורש לגמלאות אלמלא הנזק.
מה נקבע במחוזי
בית המשפט המחוזי (השופטת צ׳ גרדשטיין־פפקין, ת״א 28357-02-22, פסק דין מ־21.10.2025) קבע שבבדיקה מ־2.4.2019 היו ממצאים «בולטים וחריגים» שהעידו על הגידול, ושהחברה התרשלה כשלא זיהתה אותם. את הנכות הרפואית קבע לפי חוות דעתו של מומחה בתחום הנוירו־כירורגיה מטעם התובע, מפני שהחברה לא הגישה חוות דעת נגדית בתחום הזה. הנכות המשוקללת שנקבעה היא 82.72%. היא מורכבת מ־50% בשל פרפרזיס (חולשה בגפיים התחתונות) ברמה בינונית, 20% בשל שליטה חלקית במתן שתן, 40% בשל שליטה חלקית על השוער, 20% בשל צלקת נרחבת בגב העליון שיש בה סיכון להתרופפות העור, ו־10% בשל קיבוע ארוך של חוליות הגב עד חוליות הצוואר. לפי חישובנו, זו בדיוק התוצאה של שיטת השקלול המקובלת, שבה כל נכות נוספת מחושבת מן הכושר שנותר: 1 פחות 0.5×0.8×0.6×0.8×0.9.
החברה טענה גם להיעדר קשר סיבתי. לטענתה, גם אילו הממצאים היו מתוארים בפענוח, התובע היה נותר עם נכות נוירולוגית. בית המשפט המחוזי קבע שגם אם מקבלים את הטענה, מדובר היה בנכות «זניחה ונמוכה» לעומת זו שנגרמה בפועל בגלל ההתרשלות.
לגבי הפגיעה בכושר ההשתכרות, המחוזי בחר בדרך ביניים: 50%. מצד אחד, הנכות הרפואית מקשה מאוד על התובע למלא את תפקידו הקודם כמנהל החברה. מצד שני, בית המשפט לא קיבל את הטענה שכושר ההשתכרות אבד כולו. הוא ציין שהתובע נוהג בעצמו, מגיע «מפעם לפעם» למקום העבודה ומשוחח עם ספקים. כל מניות החברה עדיין רשומות על שמו, והן לא הועברו לבנו גם שנים אחרי הניתוח. הוא לא התפטר מתפקיד הדירקטור והוא עדיין מורשה חתימה. הוא גם לא הביא עדים שיתמכו בטענה שהוא כבר לא עובד בחברה כלל. ועוד דבר: לפי פנקס הקבלנים, לחברה יש סיווגים קבלניים על שמו, וב־2023, כמה שנים אחרי הניתוח, אף נוסף לה סיווג קבלני נוסף על שמו. התובע לא הסביר איך זה מתיישב עם הטענה שהוא כבר לא עובד. המחוזי הדגיש שיש לתת משמעות לרישום בפנקס, משום שהוא כרוך בהצהרות לרשויות ומביא לתובע תועלת כלכלית.
גיל הפרישה הצפוי נקבע ל־73. התובע היה אז בן 72.5. בית המשפט התחשב במצבו הבריאותי, בסיווג הקבלני שנוסף על שמו אחרי גילוי המחלה, שמעיד על יכולת להשתכר, ובהערכה של מומחה מטעם החברה עצמה, בתחום הרפואה הפנימית והקרדיולוגיה, שתוחלת החיים של התובע היא עד גיל 75.
הפיצוי נפסק לפי ראשי הנזק האלה: הפסד הכנסות לעבר ולעתיד 1,170,000 ש״ח, הוצאות רפואיות, פרא־רפואיות ושיקומיות 75,000 ש״ח, עזרת הזולת 201,000 ש״ח, הוצאות ניידות וחניה 100,000 ש״ח, וכאב וסבל 500,000 ש״ח. מהסכום הזה נוכו 881,000 ש״ח בשל תשלומי המוסד לביטוח לאומי. לפי חישובנו, סך ראשי הנזק הוא 2,046,000 ש״ח, ואחרי הניכוי נשארים כ־1,165,000 ש״ח, לפני אגרה, שכר טרחה והוצאות. פסק הדין של העליון אינו מציין סכום כולל.
הערעור: «הרישום מחייב אותך»
החברה ביקשה להוריד את שיעור הפגיעה בכושר ההשתכרות מ־50% ל־13%. הטיעון המרכזי שלה נשען על פנקס הקבלנים. לחברה רשומים שלושה סיווגים קבלניים על שם התובע, ולכן, לטענתה, לפי הדין הוא חייב לפקח על העבודות שהחברה מבצעת לפחות 40 שעות בשבוע, שהן כ־87% ממשרה מלאה. עוד טענה שהרישום מביא לתובע ערך כלכלי כבעלי החברה, כי הוא חוסך את הצורך להעסיק עובד בעל הסיווגים האלה, ושהיה צריך להתחשב בפער בין הטענה שהפסיק לעבוד לבין המצב בפועל. לגבי גיל הפרישה טענה שהיה צריך לקבוע 70, לפי החזקה הנהוגה בפסיקה לגבי עצמאים, שהקביעה של המחוזי ניתנה בלי הנמקה, ושלא הוכחו התנאים לסטות מהחזקה.
התובע השיב שאין ללמוד מההצהרות לרשם הקבלנים על היקף העבודה שלו בפועל, שהסיווגים הם רישום «פורמלי» ו«טכני», ושבפועל הוא מגיע לחברה רק מדי פעם ואינו מסוגל לתפקד כבעבר. לדבריו, הקביעות על כושר ההשתכרות נמצאות בלב שיקול הדעת של הערכאה הדיונית, והקביעה על גיל הפרישה מעוגנת בראיות.
העליון: ראיה חשובה, לא ראיה יחידה
השופטים החליטו לפסוק על סמך הכתובים, בלי דיון בעל פה, לפי תקנה 138(א)(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, ודחו את הערעור. השופטת וילנר הזכירה שהקביעה על שיעור הפגיעה בכושר ההשתכרות נמצאת «בליבת שיקול דעתה של הערכאה הדיונית», ושערכאת הערעור מתערבת בה «במשורה». היא הפנתה לע״א 2197/23 פלוני נ׳ המאגר הישראלי לביטוחי רכב «הפול» (25.6.2023) ולע״א 8730/11 אלמור פיברגלאס בע״מ נ׳ בהאא (3.4.2012).
העיקר הוא מה שהעליון אמר על הטענה עצמה. לפי פסק הדין, החברה בעצם ביקשה לראות ברישום בפנקס הקבלנים «ראייה יחידה ובלעדית» לקביעת שיעור הפגיעה, בלי להתחשב בשיקולים ובנתונים אחרים. העליון דחה את הגישה הזאת. בהחלטה כזאת בית המשפט צריך לשקול את מכלול הנתונים והנסיבות שמשפיעים על התפקוד ועל כושר ההשתכרות של הניזוק (ע״א 2577/14 פלוני נ׳ המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע״מ, 11.1.2015). והמחוזי עשה בדיוק את זה: הוא נתן משקל לסיווגים הקבלניים ולפער בינם לבין גרסת התובע, ולכן גם לא קבע אובדן מלא של כושר ההשתכרות.
יש כאן תובנה שכדאי לשים אליה לב. הרישום הפורמלי פעל בתיק הזה לשני הכיוונים. הוא היה בין הסיבות לכך שהמחוזי לא קיבל את טענת התובע לאובדן מוחלט של כושר ההשתכרות. אבל הוא לא הספיק כדי להפוך פגיעה של 50% לפגיעה של 13%, מול נכות רפואית של יותר מ־80%, ניתוח קשה בעמוד השדרה ושאר הנתונים על תפקודו.
גיל 73: חריגה מהחזקה, עם הנמקה
העליון הודה שקביעת גיל פרישה של 73 «אכן חורגת» מהחזקה הנהוגה בפסיקה לגבי עצמאים. אבל, כך נכתב, הערכאה הדיונית רשאית לסטות מהחזקות על גיל הפרישה לפי התרשמותה ולפי הראיות שהובאו לפניה (ע״א 8602/11 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע״מ נ׳ גדרון, 3.4.2012). בניגוד לטענת החברה, המחוזי נימק את הקביעה, ולא נמצאה עילה להתערב בה.
בסוגריים מרובעים הוסיפה השופטת הערה. יש «מתח», כתבה, בין הטענה שגיל הפרישה של התובע צריך להיות 70, כשבמועד פסק הדין הוא כבר היה בן 72.5, לבין הטענה שהוא עדיין עובד בחברה בהיקף נרחב, לפי הרישום בפנקס הקבלנים. במילים אחרות: אי אפשר לטעון באותה נשימה שהניזוק עובד כמעט במשרה מלאה, וגם שמבחינה כלכלית הוא היה אמור לסיים לעבוד כשנתיים וחצי לפני מתן פסק הדין במחוזי.
הערעור נדחה, והחברה חויבה בהוצאות התובע בסך 10,000 ש״ח.
מה אפשר ללמוד
- רישום פורמלי אינו מכריע לבד. רישום בפנקס הקבלנים, תפקיד דירקטור או זכות חתימה הם ראיות רלוונטיות לכושר ההשתכרות של עצמאי פגוע, ולפעמים ראיות כבדות משקל. אבל בית המשפט שוקל אותם יחד עם הנכות הרפואית, התפקוד בפועל ושאר הראיות.
- מי שמחזיק ברישום צריך הסבר. התובע לא הסביר למה נוסף סיווג קבלני על שמו אחרי הניתוח, ולא הביא עדים לכך שהפסיק לעבוד. זה עלה לו: המחוזי לא קבע אובדן מלא של כושר ההשתכרות.
- החזקות על גיל הפרישה אינן תקרה. בית המשפט רשאי לקבוע גיל פרישה מאוחר יותר מהחזקה לגבי עצמאים, כל עוד הקביעה מנומקת ומבוססת על ראיות, למשל עבודה בפועל בגיל מבוגר, מצב בריאותי ותוחלת חיים.
- טיעונים צריכים להתיישב זה עם זה. הנתבעת טענה שהניזוק עובד בהיקף נרחב, וגם שהיה פורש בגיל 70. בית המשפט העליון הצביע על המתח בין שתי הטענות.
- מי שלא מגיש חוות דעת נגדית מסתכן. בתחום הנוירולוגי לא הוגשה חוות דעת מטעם החברה, והמחוזי אימץ את חוות הדעת של מומחה התובע. על היסודות של תביעת רשלנות רפואית ראו רשלנות רפואית: ארבעת היסודות, הרשומה והסכמה מדעת.
- להשוואה: פסק דין נוסף של העליון, באותו הרכב שופטים, על תוחלת חיים ופיצוי בנכות קשה, ראו 100% נכות ו־13.2 מיליון ש״ח: העליון השאיר את תוחלת החיים, אבל ביטל כפל פיצוי.
באי כוח הצדדים
בשם המערערת (מ.א.ר. בע״מ) — עו״ד ליאור פרי.
בכותרת פסק הדין לא צוין בא כוח מטעם המשיב.
הניזוק מופיע בפסק הדין בכינוי «פלוני», ובכתבה הוא אינו מזוהה. אין בכתבה ייעוץ משפטי. הנתונים הובאו כפי שתוארו בפסק הדין של בית המשפט העליון, והחישובים המסומנים «לפי חישובנו» הם של מערכת האתר.