ועדה רפואית של המל״ל קבעה לנפגע 28% נכות צמיתה. בתיק הפלת״ד זה בדרך כלל ״סוגר״ את שאלת הנכות: סעיף 6ב לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים קובע שקביעה כזו מחייבת גם בבית המשפט. אבל החוק עצמו משאיר פתח צר – ״ראיות לסתור״ – ורק כששופט משתכנע שיש ״טעמים מיוחדים״.
ביום 2 באוקטובר 2026, כ״א בתשרי תשפ״ז, נתנה השופטת מייסון זחאלקה אבו פנה בבית משפט השלום בנוף הגליל־נצרת החלטה שממלאת את הפתח הזה (ת״א 72902-12-25 פלוני נ׳ ד׳ ואח׳). שומרה חב׳ לביטוח בע״מ, נתבעת 2 בתיק, ביקשה להביא ראיות לסתור את קביעת ועדת המל״ל מיום 7.11.2025 – ובית המשפט קיבל את הבקשה.
מה קרה, ומה קבעה הוועדה
התובע, פלוני, תבע פיצויים בגין נזקי גוף מתאונת דרכים שאירעה במהלך עבודתו ב־21.3.2025. לטענתו נפגע בין היתר בגב, בצוואר ובכתף ימין. המל״ל הכיר באירוע כתאונת עבודה, והוועדה הרפואית קבעה לו נכות צמיתה משוקללת של 28% החל מ־21.6.2025: 10% בגין הגבלה קלה בעמוד שדרה צווארי, 10% בגין הגבלה קלה בעמוד שדרה מותני, ו־10% בגין פציעת שרירי הכתף הימנית בצורה בינונית.
עבור נפגע ומבטח כאחד, 28% אינו מספר קטן. בפלת״ד הוא משפיע ישירות על כאב וסבל, על הפסדי השתכרות ועל ראשי נזק אחרים. לכן המחלוקת אם הנכות ״שייכת״ כולה לתאונה האחרונה, או שיש לחלק אותה מול מצב קודם, היא מחלוקת כספית של ממש – עוד לפני שמיעת ראיות.
מה טענה שומרה, ומה השיב התובע
שומרה טענה כי עוד לפני התאונה סבל התובע מבעיות כרוניות בגב, בצוואר ובכתף ימין, וטופל בהן בקביעות משנת 2004. לטענתה התיעוד הזה לא עמד בפני ועדת המל״ל. בין היתר ציינה מעורבות בתאונות עבודה ודרכים קודמות בשנים 2011, 2018, 2020 ו־2023; בדיקות CT של עמוד השדרה המותני ב־2012, 2020 ו־2023, שהדגימו בלטי ובקעי דיסק עם לחץ על השק הדוראלי ושינויים ניווניים; וטיפולי פיזיותרפיה ממושכים. לדבריה, התובע אף הצהיר במל״ל כי לא סבל בעבר מכאבים דומים, והוועדה קבעה נכות בלי לדון בעבר הרפואי ובשאלת הקשר הסיבתי לתאונה הנוכחית.
התובע ביקש לדחות את הבקשה. הוא הודה שיש לו עבר בצוואר, בגב ובכתף ימין, אך הדגיש שבכל תאונות העבר ועדות המל״ל קבעו לו נכות יציבה של 0% באיברים האלה בהיעדר הגבלה בתנועות. לכן, לטענתו, גם אילו עמד העבר בפני הוועדה הנוכחית – לא היה בכוחה לנכות אחוזי נכות בגין מצב קודם. עוד נטען שבאת־כוחו ציינה בפרוטוקול הוועדה כי ״היו כאבים בעבר אך לא נקבעה בגינם נכות״.
סעיף 6ב: הכלל, והחריג
בית המשפט חזר על לשונו של סעיף 6ב: קביעת דרגת נכות על פי דין מחייבת גם בתביעה לפי חוק הפיצויים, אך בית המשפט רשאי להתיר הבאת ראיות לסתור ״אם שוכנע שמן הצדק להתיר זאת מטעמים מיוחדים שיירשמו״. המטרה, כפי שצוין בהחלטה בהסתמך על רע״א 3545/11, היא לחסוך הוצאות של מומחה נוסף כשכבר יש קביעה על פי דין – בלי לשלול לגמרי את אפשרות הסתירה.
ההלכה מצמצמת את החריג למקרים נדירים. בית המשפט ציטט את ר״ע 634/85 אבו עליון ואת רע״א 7666/15, ואת העקרונות שסוכמו ברע״א 1193/90 מדינת ישראל נ׳ הפול: ראיות לסתור יותרו מטעמים משפטיים (כגון פגיעה בכללי הצדק הטבעי) או מטעמים עובדתיים משמעותיים (כגון שינוי מהותי במצב התובע), ונטל ההוכחה על הצד שמבקש את ההיתר.
קו מנחה חשוב הופיע גם ברע״א 796/19 וברע״א 7950/19 (השופט עמית): לא די להראות שחסר מסמך כלשהו. צריך להראות שמדובר בעובדות רלוונטיות וחשובות על מצבו של הנפגע לפני התאונה או אחריה, שיש בהן פוטנציאל לשנות את מסקנות הוועדה – ובמיוחד כשמדובר בקשר הסיבתי, קשר קונקרטי בין המידע החסר לבין הליקוי שבגינו נקבעה הנכות.
למה כאן זה ״מקרה מובהק״
אחרי עיון בתיעוד שצירפה שומרה ובדו״ח הוועדה, קבעה השופטת שזה ״מקרה מובהק המצדיק הבאת ראיות לסתור״. התיעוד מלמד על תאונות עבודה קודמות, כולל תאונות דרכים בעבודה, בשנים 2018, 2020 ו־2023; על בעיות חוזרות בגב, בצוואר ובכתף ימין; על בדיקות CT עם בלטי דיסק ולחץ שורשי; ועל פיזיותרפיה בגין תאונות קודמות. תיעוד זה, ובפרט ממצאי ה־CT וסיכומי הפיזיותרפיה, לא נכלל ברשימת המסמכים שעמדו בפני הוועדה ב־7.11.2025 ולא זכה להתייחסות קלינית.
הנפקות, לדברי בית המשפט, ברורה: אי־הצגת תיעוד מהותי על פגיעות חופפות באותם איברים יוצרת פגם בעבודת הוועדה, שלא חוותה דעתה על חלוקת הנכות בין מצב קודם לבין התאונה.
שתי טענות נגד נדחו במפורש. ראשית, העובדה שוועדות קודמות קבעו 0% נכות אינה מייתרת את הדיון: היעדר דרגת נכות בעבר אינו מעיד בהכרח על היעדר מצב פעיל או על היעדר השפעה על הקשר הסיבתי, ואינו פוטר את הוועדה מלדון בתיעוד שנסתר ממנה. שנית, אמירה בפרוטוקול כי ״היו כאבים בעבר אך לא נקבעה נכות״ אינה שקולה לחשיפת מלוא התיעוד הרפואי הרלוונטי.
התוצאה המעשית
הבקשה להבאת ראיות לסתור התקבלה. התיק הועבר לרשם למינוי מומחה מתאים. כל צד יישא בהוצאותיו. חשוב להדגיש מה ההחלטה אינה עושה: היא אינה מורידה את הנכות ל־0%, אינה קובעת חלוקה סופית בין מצב קודם לתאונה, ואינה פוסקת פיצוי. היא רק פותחת מחדש את שאלת הנכות והקשר הסיבתי בפני מומחה בית המשפט, במקום לקבע את 28% של המל״ל.
מה אפשר ללמוד מההחלטה
- קביעת מל״ל אינה סוף פסוק אוטומטי: סעיף 6ב יוצר חזקה חזקה, אבל לא חסינות מוחלטת. כשתיעוד מהותי על אותם איברים לא הונח בפני הוועדה, בתי המשפט מוכנים לפתוח את הדלת.
- ״כאבים בעבר״ בפרוטוקול זה לא תיק רפואי: אזכור כללי של כאבים קודמים, בלי להציג CT, פיזיותרפיה ותאונות קודמות, עלול שלא להספיק.
- 0% בעבר אינו מגן מוחלט: גם אם ועדות קודמות לא נתנו נכות, התיעוד עצמו עשוי להיות רלוונטי לחלוקה ולקשר הסיבתי בתאונה חדשה.
- למבטחות: בקשת ראיות לסתור דורשת הצגה ממוקדת של קשר בין המידע החסר לבין הליקוי שנקבע – לא ערמה סתמית של תיק ישן.
- לנפגעים: שקיפות מול הוועדה עשויה לחסוך הליך מקביל בבית המשפט. הסתרה או הצגה חלקית של עבר רפואי חופף מגדילות את הסיכון שהנכות ״על פי דין״ תיפתח מחדש.
ההחלטה ניתנה בהעדר הצדדים. הנוסח המחייב הוא זה שבהחלטה החתומה על ידי השופטת.
מקור: ת״א 72902-12-25, בית משפט השלום בנוף הגליל־נצרת, 2.10.2026 (PDF מקורי).
שמות הצדדים הפרטיים מצומצמים לראשי תיבות או לכינוי פלוני, בהתאם למדיניות המערכת. אין בכתבה ייעוץ משפטי. כל סכום, מועד וציטוט נבדקו מול פסק הדין עצמו.