ביוני 2023 נפגע נהג בן 64 בתאונת דרכים. חגורת הבטיחות, שהגנה עליו, גרמה לו חבלה קהה בבית החזה. החבלה הזאת לא פגעה באדם בריא: כבר משנת 2016 הוא סבל ממחלת ריאות חסימתית כרונית (COPD) קשה מאוד ומאמפיזמה, והמוסד לביטוח לאומי קבע לו 60% נכות רפואית ו־100% אובדן כושר עבודה. אחרי התאונה החמירה מצוקת הנשימה שלו, הוא אושפז שוב ושוב, והיום הוא נעזר במחולל חמצן, מכשיר שלא נזקק לו לפני כן. בתביעה נגד הפניקס, מבטחת החובה של הרכב, טען שהתאונה הוציאה אותו מעבודתו כעצמאי בענף הרכב.
ב־28 באוקטובר 2026 קיבל השופט עמיעד רט מבית משפט השלום בהרצליה (ת״א 34211-06-24) את התביעה בחלקה, וחייב את הפניקס לשלם לתובע 23,000 ש״ח, בתוספת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין כדין. פסק הדין קצר, חמישה עמודים בלבד, אבל הוא מעלה שאלה שחוזרת בתיקי נזיקין רבים: איך מפצים נפגע שהיה חולה מאוד עוד לפני התאונה, כשהמומחה קובע שהנכות לא גדלה ובכל זאת משהו נלקח ממנו?
החבות לא הייתה במחלוקת. המחלוקת הייתה על הנזק
התובע נהג ברכב המבוטח אצל הנתבעת, ולכן התביעה הוגשה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. לפי פסק הדין לא הייתה מחלוקת על החבות, וכל הדיון עסק בגובה הנזק. לאחר התאונה טופל התובע בבית חולים ושוחרר עם הנחיות להמשך מעקב וטיפול בקהילה לפי הצורך.
מה קבע המומחה: 100% נכות, אבל לא בגלל התאונה
בית המשפט מינה מומחה בתחום הרפואה הפנימית, פרופ׳ מוטי רביד. לפי חוות דעתו, הרקע הרפואי של התובע כולל עישון כבד מגיל צעיר, ומחלת הריאות והאמפיזמה התפתחו כבר בגיל צעיר וחייבו טיפול ומשאפים. התאונה גרמה לכאבים ולהחמרה זמנית במצוקת הנשימה, עד כדי תלות בחמצן לאחר מאמץ. תפקודי הנשימה שנמדדו באופן אובייקטיבי נותרו דומים לאלה שלפני התאונה, אבל לדברי המומחה נפגע «שיווי המשקל העדין» שבו היה נתון התובע, והוא נזקק לאשפוזים חוזרים אחרי האירוע.
המומחה העמיד את נכותו של התובע בשל המחלה על 100%. עם זאת קבע שהנכות הזאת הייתה קיימת עוד משנת 2015, ושהתאונה לא החמירה אותה מבחינה טכנית. בהמשך פסק הדין נאמר במפורש: «לתובע לא נגרמה נכות בגין התאונה». ובכל זאת הוסיף המומחה קביעה נוספת, והיא שהכריעה את התיק: לולא התאונה, היה לתובע סיכוי סביר להמשיך לעבוד באופן חלקי עד גיל הפרישה, והסיכוי הזה נלקח ממנו בגלל התאונה.
אף צד לא זימן את המומחה לחקירה. השופט ציין שבנסיבות אלה הוא מאמץ את חוות הדעת במלואה, והפנה לע״א 16/68 רמת־סיב בע״מ נ׳ דרזי, ההלכה הוותיקה שלפיה בית המשפט נוטה לאמץ את חוות דעתו של מומחה שמינה, אלא אם יש סיבה ממשית לסטות ממנה.
ההכנסה שנטענה, וההכנסה שהוכחה
בתצהירו סיפר התובע שלפני התאונה עבד כעצמאי בענף הרכב, הפעיל מובילית, והרוויח בממוצע כ־6,000 ש״ח בחודש. לדבריו, מאז התאונה הוא סובל מכאבים עזים בחזה ובצלעות ומקשיי נשימה, אושפז פעמיים, אינו עובד כלל, ובסוף 2024 נאלץ למכור את המובילית.
החקירה הנגדית ציירה תמונה אחרת. התברר שמ־2015 ועד 2022 התובע לא עבד, אלא ניסה את כוחו במסחר בשוק ההון. אחרי שצבר הפסדים ונאלץ למכור את ביתו, רכש במאי 2022 את המובילית וניסה להקים עסק. את העבודות קיבל מאחיו, שמנהל עסק דומה, וגם פרסם את עצמו. לפי השומה שהוצגה, הכנסותיו ב־2022 הסתכמו ב־19,419 ש״ח בשמונה חודשים, כ־2,427 ש״ח בחודש בממוצע.
גם השומה עצמה עוררה סימני שאלה. היא הייתה שומה מתוקנת, שהופקה לבקשת התובע במרץ 2025, אחרי שהתביעה כבר הוגשה. התובע לא ידע להסביר מה ביקש לתקן, ורואה החשבון שלו לא הגיע לדיון. האח, שממנו קיבל עבודות הובלה תמורת חשבוניות, לא העיד, וחשבוניות לא הוצגו. מדוח רציפות הביטוח של המוסד לביטוח לאומי עלה שב־2023 היו לתובע הכנסות של 73,680 ש״ח, אבל לא ניתן היה לדעת אם התקבלו לפני התאונה או אחריה, ואיך באו לידי ביטוי בשומת המס.
המסקנה של בית המשפט הייתה חד־משמעית: «אין תימוכין לטענה של הכנסה חודשית ממוצעת בסך של כ – 6,000 ₪, ואין לקבלה». השופט הזכיר את הכלל שלפיו בעל דין שנמנע מלהביא ראיה רלוונטית שבהישג ידו, או מלהעיד עד, בלי הסבר סביר, עלול לגלות שבית המשפט מסיק שהראיה הייתה פועלת נגדו (ע״א 548/78 פלונית נ׳ פלוני; ע״ע 380/09 וסילבסקי נ׳ ריביירה ייצור ושיווק רהיטים בע״מ).
הספק פעל דווקא נגד המבטחת
כאן מגיעה הנקודה המעניינת בפסק הדין. הצדדים חלקו על הפרשנות של דברי המומחה בעניין אובדן כושר העבודה. התובע ביקש לקרוא אותם כפשוטם ולחשב לפיהם את ההפסד. הפניקס טענה שהמומחה לא ידע שעד מאי 2022 התובע לא עבד כלל, ולא היה מודע להכנסות הזעומות מהמובילית. לטענתה, המומחה אישר רק משרה חלקית, ואילו הכיר את העובדות האמיתיות לא היה קובע את שקבע.
השופט רט לא קיבל את הטענה. מכיוון שאף צד לא זימן את המומחה, נותרה השאלה בלי תשובה, והשופט קבע שיש לזקוף אותה לחובת הנתבעת: עליה היה לזמן את המומחה כדי «לפזר ערפילים» בחוות דעת שפועלת לחובתה. כלומר, הראיות החלשות של התובע על הכנסתו הקטינו את הפיצוי, אבל לא ביטלו אותו, משום שהמבטחת לא ניסתה לערער את הקביעה הרפואית בדרך שעמדה לרשותה.
הפיצוי, ראש אחר ראש
הפסד השתכרות בעבר. מאז התאונה חלפו יותר משלוש שנים. לאחר שקלול כל הנתונים, ועל דרך האומדנה, העריך בית המשפט את הפסדי העבר ב־10,000 ש״ח. לא הייתה מחלוקת שהתובע כבר בגיל פנסיה, ולכן לא נפסק פיצוי על אובדן כושר השתכרות בעתיד.
הוצאות רפואיות ונסיעות. בית המשפט חזר וציין שלא נגרמה לתובע נכות בשל התאונה. הוצגו קבלות של 1,400 ש״ח, ובשים לב לכלל הנסיבות נפסק סכום גלובלי של 3,000 ש״ח.
עזרת צד שלישי. התובע טען שהוא מתקשה מאוד בפעולות בסיסיות, אינו מסוגל ללכת יותר מ־150 מטר בלי חמצן ונזקק לעזרת הזולת. על הצורך בעזרה בשל התאונה לא הוצגו ראיות או עדויות, ונקבע שהנכות אינה קשורה לתאונה. בראש הנזק הזה לא נפסק דבר.
כאב וסבל. בית המשפט מנה את החבלה הקהה בבית החזה, את הכאבים שגברו בנשימה ואת ההחמרה הזמנית שחייבה תלות בחמצן גם לאחר מאמץ מינימלי, וציין שגם היום התובע משתמש במחולל חמצן. מכוח תקנה 2(ב) לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), המקנה לבית המשפט שיקול דעת בקביעת הפיצוי הלא־ממוני בנסיבות מסוימות, נפסקו 10,000 ש״ח.
החשבון
- הפסד שכר בעבר: 10,000 ש״ח
- הוצאות רפואיות ונסיעות: 3,000 ש״ח
- עזרת צד שלישי: 0 ש״ח
- כאב וסבל: 10,000 ש״ח
- סך הכול: 23,000 ש״ח, בתוספת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין כדין, לתשלום בתוך 30 יום.
מה אפשר ללמוד מפסק הדין
- מחלה קודמת אינה סוף הסיפור. גם כשהנכות הרפואית כולה קודמת לתאונה, ייתכן פיצוי אם המומחה קובע שהתאונה פגעה באיזון השביר של הנפגע ושללה ממנו סיכוי ממשי, כאן סיכוי להמשיך לעבוד במשרה חלקית עד הפרישה.
- הכנסה של עצמאי צריך להוכיח במסמכים. שומה מתוקנת שהופקה אחרי הגשת התביעה, רואה חשבון שלא התייצב ואח שלא העיד הביאו את בית המשפט לדחות את בסיס השכר שנטען, ולהסתפק בסכום גלובלי.
- מי שמערער על המומחה צריך לזמן אותו. טענה שהמומחה לא הכיר את העובדות לא תתקבל מעצמה. כשאיש לא חקר את המומחה, השאלה הפתוחה נזקפה לחובת הצד שחוות הדעת פועלת נגדו.
- גיל הפרישה מגביל את הפיצוי. משום שהתובע כבר בגיל פנסיה, הפיצוי על ההשתכרות הצטמצם לתקופת העבר בלבד.
- להשוואה, תיק נוסף שבו מצב רפואי שהתפתח במשך שנים עמד במרכז המחלוקת: שלום תל אביב, הרופאה שעברה קיבוע חוליות בצוואר.
באי כוח הצדדים
בשם התובע — עוה"ד משה אפלמן.
בשם הנתבעת, הפניקס חברה לביטוח בע"מ — עוה"ד זהבה פלושניק.
פסק הדין ניתן בבית משפט השלום, ואפשר לערער עליו לבית המשפט המחוזי. שם התובע אינו מופיע בפסק הדין, ופרטים מזהים נוספים, כמו תאריך הלידה ושמות בתי החולים, הושמטו. אין בכתבה ייעוץ משפטי. הנתונים הובאו כפי שתוארו בפסק הדין.